לשם ובחזרה

זה עדיין קורה לי לפעמים. אני בחברת אדם אחד או יותר – ומרגישה שיש לי המון ידיים ורגליים, אחרת איך זה יכול להיות שאין לי מושג למה הרגל הגיעה למיקום משונה כזה, ומה לעשות עם כל הידיים שלי כשכל אחת מהן הולכת לאיבוד במרחב אחר. הכי טוב זה לתפוס משהו, נגיד כוס או סיגריה או נייר, ככה כולן מתלכדות רק לשתיים ואז אפשר לשמור על קשר עיין ולראות שהן לא עושות דברים מגוחכים ומסתבכות עם עצמן. אבל אני צריכה גם לשמור על הלשון שמלהגת ואני שואלת את עצמי ביאוש למה אני אומרת את השטויות האלה וצריך לשתוק. וגם השתיקה מוזרה כי הלשון דבוקה לי בפה וגם כשאני רוצה להגיד משהו, היא מתלעלעת ומתעקשת לשמור בפנים את המילים שאולי כן יש להן מקום. אני מרגישה את שרירי הפה קפואים לי בחיוך טיפשי, וצועקת לעצמי מבפנים - יאללה, תורידי כבר את ההבעה הפוסטמית מהפרצוף, תרפי את השריר הזה. ומתוך כל הערפל, כמו עכבישה ענקית ומגושמת, אני ממלאת את האוויר בדיבור דביק ומיותר.

זה עדיין קורה לי לפעמים. פעם, הידיים והרגליים והלשון היו כל הזמן מתערבלים לי בלופ אינסופי וכל מה שרציתי היה לברוח הכי רחוק שאפשר למקום שבו לבנאדם יש שתי רגליים, שתי ידיים ולשון אחת צייתנית ושקולה. היו לי כמה איים כאלה. אנשים שאיתם יכולתי להיות אני, מקום שבו הגוף והאני הסתדרו ביחד לא רע. אז הערפל במוח היה מתפזר, יכולתי לדבר ולצחוק ולנוע באופן חופשי בלי שהגוף ירגיש כמו קרש שצריך להזיז אותו בכוח, או כמו שרשרת חרוזים שכל הזמן מתפזרים, ומזל שהם קשורים ביחד בחוט אחרת כל כל אחד היה נעלם בפינת החדר או בתוך סדק ברצפה.

היום כבר יש לי הרבה מרחבים מוגנים של אנשים שנוח לי איתם, ושם אני בסך הכל אני. ויש לי גם את המגן הכי חזק שיכול להיות, זה שמורכב מכל התארים והתעודות והסמכות המקצועית ומאחוריו אני מסתתרת. אני המנחה או המרצה או המנהלת. יש לי שדה כוח שבתוכו אני מרגישה בטוחה, כמו חליפה ענקית שעוטפת אדם קטן קטן. אולי ככה מרגישים אנשים שקונים חליפות באלפי שקלים כדי להסתתר בתוכן.

בשנים האחרונות זה קורה לי הרבה פחות. לפעמים עוברים כמה חודשים בלי להתקל באלה שאיתם אני ככה. אבל השבוע זה קרה לי, פעמיים. אני מרגישה כשזה מתחיל, ואז אומרת לעצמי, הו לא, רק לא זה. אני לא רוצה שוב להיות בתוך התחושה הזאת, היי, אני כבר בנאדם מבוגר, לא ילדה קטנה, לא עכבישה, יש אנשים שאוהבים אותי, יש כאלה שמעריכים אותי, למה עוד פעם זה קורה? אין בזה הגיון, מלבד הידיעה שהאני הקטנצ'יק הזה יכול לדלג ולקפץ בלי להסתבך עם עצמו רק כשהוא יודע שהבנאדם האחר מקבל אותי כפי שאני. כל מבט מתנשא, זרות, אי קבלה או דחייה מסירים את המגינים ומשחררים בבת אחת את כל הידיים והרגליים מהמחבוא להסתבך אלה באלה.