לשם ובחזרה

לפני שלושה חודשים, מול הקומקום החשמלי, נדמה לי שאז זה התחיל. יש את פרק הזמן הזה מהרגע שלוחצים על המתג ועד שהמיים רותחים, זמן מת שנמשך ונמשך אלא אם כן ממלאים אותו בשטיפת הרצפה וצחצוח כלי הכסף, למשל. למזלי הרע, מקום לנצל את הזמן, בחרתי לבהות בקומקום ולהניח למחשבות חסרות אחריות להסתובב ולהנפיק משהו כמו*: שרהלה, איזה כיף לך. הילדים טפו טפו טפו עושים נחת, שני שופטים כבר אישרו את הדוקטרט ותיכף השלישי גם, בעבודה מתים עלייך וכל הקבוצות שלך מצליחות, ולשעות הפנאי יש לך בלוג נחמד ופעיל. צריך איזה כשלון כדי לחזור לפרופורציות, את עלולה לגלוש ליהירות.

ככה הרהרתי לעצמי בלי להיות מודעת לכך, שזה היה אחד מאותם רגעי חסד שבהם משאלות מתגשמות, אולי גמדון הקומקום בדיוק התעורר במצברוח טוב והחליט שהגיע הזמן לעשות נחת למישהו.

לא עבר הרבה זמן והמשאלה שלי התגשמה. ובגדול.

ראשונה התפוצצה בועת הבלוגוספירה. מגיב אנונימי טרח להסביר לי למה הפוסטים שלי מניפולטיביים ואיך הם משקפים את האישיות הדפוקה שלי. אין אפס, צודק צודק. מחקתי את הפוסט, ואחרי הרהור קל, מחקתי את הבלוג כולו. כעסתי על עצמי, כעסתי עליו, ובכלל יצא לי החשק מהבלוגוספירה להרבה זמן. אמנם המתופפת עזרה לי לשחזר את הבלוג, אבל לטעם החמצמץ לקח יותר זמן להתפוגג.

לא עברו יומיים ובועה נוספת חטפה סיכה חדה. שוב תגובה אנונימית, הפעם של השופט השלישי. בחוות דעת מנומקת (לא פלא, העבודה שלי שכבה אצלו יותר מחצי שנה), הנ"ל קטל את כל מה שכתבתי. לא היתה אבן שהוא לא הפך, כולל טעות הגהה בעמוד 79. הציג אותי כאהבלה מוחלטת. כדי לעמוד בכל הדרישות שלו, תידרש לי בערך שנה של שיכתוב. התחלתי לעבוד: אספתי מאמרים בכמות שתספיק לי לעשור הקרוב, קראתי - ומייד שכחתי מה שקראתי, סיכמתי ואיבדתי את הסיכומים. בקיצור, הייתי בפאניקה והפגנתי טיפשות מרוכזת. כלומר, אני עדיין.

אחרי שהאישיות שלי הוכפשה והשכל חטף בעיטה בתחת, הגיעה תורה של בועה נוספת. העבודה. זאת שרק לפני ארבעה חודשים התחלתי בקול תרועה רמה. לפני שבועיים קרא לי המנכ"ל לשיחת מוטיבציה (כלומר, אם מישהו מסוגל לקבל מוטיבציה מזה שמספרים לו כמה שלא מרוצים ממנו ואיך הוא נורא מאוכזב**). הסתבר לי שהייתי אמורה לחולל מהפכה בארגון, ואני אפילו לא ידעתי. כמובן מייד הסכמתי איתו וחשבתי שהוא צודק וכמה שאני לא בסדר. חזרתי הביתה נחושה לתקן את דרכיי הנלוזות, אלא שבמשך לילה לבן שבו הפכתי שוב ושוב בשיחה, הבנתי שגם אם אתגייס עד כלות כוחותיי זה פשוט לא ילך, ובטח לא בא לי לעבוד עוד יום נוסף אחד תחת בוסית שהתיישבה לי בתוך הווריד.

למחרת הודעתי על התפטרות שהתקבלה בנימוס ובהבנה.

========

בטח יש הרבה דברים ללמוד ממה שקרה לי בשלושת החודשים האחרונים. חלק מהם עדיין נסתרים ממני***, חלק כבר ברורים יותר:

- קודם כל שזה מבאס נורא. כל הקטע הזה שכל כישלון הוא הזדמנות ללמידה וכל זה, אז אולי יש בזה משהו, אבל תכל'ס, זה כואב כמו ללכת יחפה על שביל חצץ וגם מחורר את הנשמה.

- דבר שני, מסתבר שאימצתי דפוס התמודדות של בריחה. מישהו רק משמיע ציוץ, והופל'ה, אני שוברת כלים ומסתלקת. ואולי גם החזרה לבלוגוספירה היא הדרך שלי לברוח מהתמודדות עם שיכתוב הדוקטורט. במקום לטחון מאמרים חזרתי לקרוא פוסטים. הרבה יותר מעניין, וזה אפילו בעברית.

- אז לא כולם חושבים שאני משו משו, לא כל העולם מת עלי. יש מגיב אנונימי שחושב שאני טיפוס דוחה, יש שופט שחושב שאני מטומטמת, יש מנכ"ל שחושב שאני מאכזבת. יאללה, הם צודקים ובטח כולם חושבים ככה. אני מאמצת את חוות הדעת האלה ועוד מוסיפה עליהן כהנה וכהנה. פרופורציות הן כנראה לא הצד החזק שלי.

- וגם ברור לי שלמרות שמול הקומקום הרותח הזהרתי את עצמי מפני גלישה ליהירות, למעשה כבר הייתי שקועה בתוכה עד צוואר: הנה אני בלוגרית מצליחה, סטודנטית מצטיינת ועובדת נהדרת. אוי ואבוי אם מישהו לא מתעלף ממני. אם זאת לא יהירות, אז אני קומקום. ואפרופו קומקומים, רציתי להודיע שהמשאלה התגשמה כבר מעל ומעבר. באמת תודה, לא צריך עוד. נראה לי שהבנתי את הפרינציפ.

___________________________

* ברור שזה רק תקציר. בפועל המחשבות רצות כל כך מהר שבקלות אפשר היה למלא עשרה עמודים משעממים

** בטח אכתוב על זה פוסט שלם. אני עדיין טוחנת במוח את הפרטים

*** ואני כמובן סקרנית לדעת אם מישהו רואה אותם (אה, אם אפשר בלי קטעים של 'יהיה טוב' וכאלה)