לשם ובחזרה

בגיל ארבע, כשחיטטתי באף ליד שולחן האוכל, חטפתי סטירה. אחר כך למדתי שסטירות הן דרך מקובלת לחינוך לנימוסין והליכות, אבל בלי היד, מספיקים צחקוקים לעגנים ומבטים רבי משמעות מצד בני אדם שמרכיבים את הדבר הזה שנקרא חברה. השנים עברו, ובהדרגה החוקים הסמויים של הנהלים החברתיים הוצגו והופנמו, כמו גם העובדה שיש במות שונות של הצגות חברתיות: בבית, בחוף הים, אצל חברה טובה, עם בנזוג - לא מתנהגים אותו הדבר. יש קודים של התנהגות ודיבור, וגם סטירות של מבוכה ואין אונים כשלא יודעים מה לעשות כי אין כללים כתובים, ובכל זאת צריך לדעת אותם.

ואז נכנסתי לוירטואליה. עולם חדש, לא זה שאליו הסתנכרנתי במשך השנים. להכנס פנימה היה מביך בערך כמו להגיע לשבט פיגמים באפריקה לבושה מכף רגל ועד ראש בעוד המקומיים משוטטים להנאתם חשופי גוף ובוהים לעברי. לא ידעתי מה נכון ומה לא, ואת הנורמות למדתי תוך כדי דילוגים בין ובתוך מהמורות. פעם אחת נכנסתי לפורום בהיידפארק וזכיתי למטר גידופים שהבריח אותי עם הזנב בין הרגליים; הבנתי שלפורומים צריך להכנס בזהירות, לבדוק את השטח שמא המדובר בקבוצה סגורה שלא מעוניינת בפולשים, או כזאת שנוהגת לערוך זובור לכל מצטרף. פעם אחרת העזתי להגיד את דעתי האמיתית על יצירה ספרותית שפורסמה בבמה חדשה; אחרי התגובות הנזעמות של היוצר וחבריו, הבנתי שלפני הכל כדאי לי לברר אם רפרטואר התגובות המקובלות באותו דפיוצר חורג מהשלישייה המקובלת של נפלא, מדאים, מרטיט. היו לא מעט שיעורים כאלה בנסיון לפענח את הקודים של תורת הנסתר.

יש משותף בין הפלטפורמות הוירטואליות, אבל כמו בחיים הממשיים, בבמות השונות התפתחו נהלים ונימוסים שונים אלה מאלה. גם היום, אחרי ארבע שנים ברשת וכמעט שנתיים בישרא, אני עדיין מרגישה לפעמים נבוכה בסבך הוירטואלי, מהססת מה להגיד ואיך להתנהג. למשל:

-         איך מקבל בעל הבלוג שיחה בין שני מגיבים שמתנהלת אצלו בדף התגובות?

-         איך מתקבלות תגובות ארוכות ארוכות, מאלה שלא פעם אני מרשה לעצמי? (מעניין שלפלטפורמה הטכנית של אישרא יש תשובה נחרצת: עד 1000 תווים זה בסדר, אחר כך לשתוק)

-         מתי ואם בכלל מותר להתערב בדיאלוג שמתנהל בין בעל הבית לבין מגיב שלו?

-         איך להתייחס לבלוגר שלא עונה למגיבים שלו, או עונה רק לחלקם, מה הוא אומר בזה?

-         מה המסר של בלוגר שאצלו הגבתי בקביעות, אבל הוא מעולם לא נכנס אלי?

-         לתת עצות או לא לתת עצות?

-         איך ואם בכלל להגיב לפוסט שאני לא מסכימה עם מה שכתוב בו?

***

אחת הסוגיות שהכי מביכות אותי היא הכניסה לבלוג חדש. נניח שאני נתקלת בבלוג שמוצא חן בעיני. אני מציצה פנימה בזהירות, קוראת פוסט ועוד כמה. אחר כך רואה את החבורה שהתקבצה שם, מפטפטת ומסתחבקת, ויודעת שכולם שם מכירים את כולם, חוץ ממני. להכנס לשם זה כמו להגיע למסיבה שלא הוזמנתי אליה ואני לא מכירה בה אף אחד. חרא של הרגשה. אולי הם מבסוטים עם עצמם ולא רוצים פולשים מבחוץ? אולי בעל הבלוג סלקטיבי ומקבל בברכה רק סוג מסויים של מגיבים, שלא כולל אותי? אני יכולה לקרוא בלוג כזה במשך כמה חודשים ועדיין לא להעז להכניס רגל פנימה.

ונניח שאזרתי אומץ להכנס. איך נכנסים לבלוג בפעם הראשונה? פעם כתבתי בבלוג אחד תגובה בתולית, ואז הבחנתי  בצד בהערה מאיימת, משהו בנוסח: מי שלא אומר שלום בכניסה הוא חצוף וחסר נימוסים ולא רצוי פה. מייד סגרתי וברחתי. אחר כך חשבתי על אותם מקרים שבהם נכנסתי לבלוג לא-מוכר בלי להגיד שלום ובלי לבקש רשות, והסמקתי בפינה. לי עצמי כיף כשנכנסים לדף תגובות שלי בתגובה לפוסט בלי להתייחס לשאלת הכניסה. כותבים תגובה וזהו, הם אורחים רצויים. אבל מה אם אחרים לא רואים בעין יפה כניסה כזאת? אולי כן צריך איזה תירוץ כדי להכנס, או לשאול אם אפשר להגיב?

מצד שני, אם כל אחד יחכה שהאחר ייכנס אליו, יישאר כל אחד מאיתנו בתוך הבועה שלו ויפזול הצידה לראות מי ממצמץ ראשון. מילכוד. כמו בעולם בחוץ, צריך גם כאן להתמודד עם חרדת דחייה, עם החשש שמא התקרצצתי על הבלוגר הלא נכון, שהגעתי למקום שבו אני מיותרת.

(נראה שאני מייבאת לבלוגוספירה את שלל התיסכולים והחרדות שלי מהעולם האמיתי. במקום להיות פיגמית בעולם של פיגמים, אני מתעקשת להמשיך להסתובב בגרביים גם אחרי שפשטתי מעלי את השאר).