לשם ובחזרה

אין קיצורי דרך. כדי לסיים את שיכתוב העבודה שלי, אני צריכה זמן. המון זמן. אין לי אותו, מה עוד שהדד-ליין כבר עבר. אז אני מתחכמת ושולחת פיסות פיסות מהחומר המשוכתב בתקווה שהמנחה לא תשים לב שבמקום לבדוק מאה ומשהו עמודים, היא קוראת בכל פעם רק 5-6 . בימים האחרונים הברגתי את עצמי לכסא מול המחשב, מוקפת ערימה מבעיתה של מאמרים שלא הספקתי לקרוא, ושמזכירים לי שיש אנשים שכן הצליחו לכתוב, למרות הכל. גם אני מנסה להנפיק משהו שיש בו איזשהו הגיון או מחשבה. לא שהולך לי מי יודע מה, אז בלית ברירה אני משרבטת, מוחקת, משכתבת, חותכת ומדביקה. בסוף אולי יצא משהו מהמישמש מזה.

מלבד פרק או שניים מהארי פוטר שאני חייבת להקריא כל יום בהוראת הפיקוד העליון, פטרתי את עצמי מכל השאר. אני כמעט ולא עובדת, לא מנקה, לא מבשלת ולא נושמת. אה, וגם לא נכנסת לאינטרנט. נכון שזה היה הכיף היומי שלי, אבל לאור העובדה שהילדים נאלצים בימים האחרונים לבוסס בהררי הבלגן ולאכול שאריות מארוחת יום שישי, גם את הכיף הזה מחקתי נכון לעכשיו מסדר היום שלי.

לא יודעת כמה זמן יימשך פסק הזמן הזה. סביר להניח שלא רחוק היום שבו המנחה תשים לב לתפזורת הדפים שאני שולחת ותשים קץ להתחכמויות שלי. יש לי גם מן פנטזיה כזאת שמתישהו, לפני שיצמחו לי שורשים בתחת, אני אצליח לסיים את מה שצריך, או לפחות לתרץ את כל מה שלא אספיק. עד אז, הבלוגוספירה מחוץ לתחום בשבילי.

להתראות אחרי המבול