המסמך פתוח, כתוב עליו 'תהליכים קבוצתיים'. רבאק, אני יכולה לדבר על זה במשך שעתיים רצופות, אבל מילה שלי לא נחשבת כאן. רק ציטוטים ממאמרים, כי אם הדברים כתובים במאמר סימן שהם בסדר, אם אני יודעת בעצמי- הם לא. הפרדוקס של האקדמיה. אני מפהקת ופותחת את ישרא. אין כמו להתגנב בחושך בלי שאף אחד רואה ולהציץ לבלוגים. מבחוץ השמחה נראית גדולה, תנועה המונית ממקום למקום, הסתחבקויות, צחוקים וקפה על המקלדת. טוב, זה לא קשור לבלוגים אלא למנהג המגונה לשתות קפה יחד עם סיגריה, שהולך קומפלט עם לשבת ליד המחשב ולהתאמץ לחשוב. נדמה לי שזה דבר והיפוכו – להתאמץ ולחשוב. איך שאני מתחילה להתאמץ, המחשבות פורחות ומטיילות במקומות אחרים. אני מחפשת לאן המחשבות נעלמות ומוצאת קורי עכביש על אדן החלון ושני מסמרים רופפים שתקעתי פעם מתוך כוונה לתלות וילון. הוילון מקופל בחדר השינה, המסמרים על הקיר, צריך רק לחבר ביניהם; שום דבר שחוט פשוט לא יכול לעשות. אבל ההשחלה היא עוד כלום לעומת השאלה לאן נעלם החוט שקניתי. בעוד המחשבות מטיילות בין המסמרים ונודדות למרתף שם אמור החוט להסתתר, האצבעות מקישות על שולה המוקשים. אם כבר מאמץ לוגי, אז אולי אשבור את השיא הקודם.
אני נזכרת בהוא שלימד אותי את המשחק, גיק מחשבים ממושקף, שהסביר לי שזה משחק לאנשי לוגיקה לא לאנשי הומניסטיקה, וגם את המבט הזועף שהעיף בי כששברתי אחרי שבועיים את השיא שלו במחשב. אחר כך היתה בינינו במשך חודש תחרות פרועה שהסתיימה רק אחרי שהבנתי שכל שבירת שיא שוללת ממני סקס ליומיים. לא חשבתי שהפסד במשחק מחשב משתק אצל הגיקים אזורים חיוניים בגוף, או ש"אנשי-לוגיקה" זה קוד סודי לגברים. הלו, מה אני מקשקשת. ההתנשאות שלו על "אנשי הומניסטיקה" עצבנה אותי ורציתי להוכיח לו ש. משהו. נו, שנשים וכל זה. בטח אפשר להסיק מזה משהו על עצמי או על פמיניזם, אבל אין לי אנרגיות לחיטוט עצמי.
המוקש הוא אחד מתוך ארבעה, הסתברות לא רעה. אני לוחצת ומוקש מתפוצץ. לפעמים כל הלוגיקה לא שווה כלום והחיים הם סתם עניין של מזל, אני מתפלספת בגרוש, סוגרת את שולה המוקשים ומדליקה סיגריה. שריד לימי האוסידי העליזים, לכללים הנוקשים שקבעו שאסור לשחק במחשב ולעשן ביחד. נסיון שלי לגייס את האוסידי למאבק בעישון שגורם לי עד היום לפעול באופן אוטומטי: מדליקה סיגרייה רק אחרי שסוגרת משחק. מזמן לא התעסקתי עם האוסידי, אבל לא במקרה הוא מחליק לי לתוך המחשבות כשאני אמורה ללמוד. פעם הם היו כרוכים זה בזה, כמו בכל תחום בחיים שבו פחדתי להיכשל: אהבה, ילדים, לימודים, בית. בעצם הכל. עכשיו גם בלעדיו אני מגזימה בכתיבה. בסך הכל צריך לתקוע פה ושם ציטוט מאיזה מאמר עדכני, מי בכלל יקרא את זה חוץ מהשופט הבנזונה? אבל בִּמקום זה יש לי עשרות מאמרים במחשב ועל השולחן, כל אחד מסומן בצבעים שהיו אמורים לעזור לי לזכור מה כתוב בכל אחד, אבל רק מבלבלים לי את העיניים.
בכל מקרה, אני מטושטשת מעייפות. לקחתי לעצמי לילה לבן לסיים את הארי פוטר השישי. מצאתי אותו באינטרנט. תוך כדי חיפוש בגוגל-סקולר אחרי מאמרים אקדמיים, תהיתי אם יש כאלה גם על הארי פוטר, הכנסתי את צירוף המלים, והופיעו אלפים. בעמוד הראשון של התוצאות היה הספר השישי במלואו. לא התאפקתי, הדפסתי אותו, ואחרי שהשכבתי את הקטנה לישון, התכרבלתי עם הדפים על הכורסה. סיימתי רק כשהשחר עלה בחוץ. חוסר יכולת לדחות סיפוקים. אבל אני לא צריכה את הספר כדי לאבחן את עצמי, אם היתה לי טיפה של אופי כבר מזמן הייתי מסיימת את השיכתוב המרגיז. במקום זה, המחשבות מטיילות ומסתובבות עד שיש לי סחרחורת והשופט המניאק מתערבב לי עם וולדמורט. אני פותחת את האי מייל, אולי יגיע מייל מרגש או משמח, אבל יש רק ספאמים. סוגרת את המייל באכזבה וחוזרת למסמך שכתוב עליו תהליכים קבוצתיים.
זרזיפי מילים ניטעים בדף, ואני עוד הבטחתי מבול *.
=================
* ברור שלא סיימתי. עדיין יש לי בערך שליש מהעבודה. לוקח לי יותר זמן לְשכְתב משלקח לי לכתוב את כל העבודה. אני עדיין אופטימית, לפחות סיימתי את העבודה השחורה. עכשיו צריך רק לחשוב. במחשבה שנייה, זה אפילו עוד יותר גרוע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
