כשהוא ניגש ואמר לי איזה יופי של הרצאה, טיפסו לי הדמעות לעיניים. עמדתי וחיכיתי אולי בכל זאת ייגע לי ביד בריפרוף כאילו-אגבי ויאמר לי נורא התגעגעתי, או בואי נסתלק ביחד מכל הרעש הזה. אבל הוא הלך הלאה. היו אנשים אחרים שדיברתי איתם, החלפנו כרטיסי ביקור, הבטחנו שיתוף פעולה בעתיד וכל הבולשיט הרגיל, וכל הזמן הזה רציתי לבכות, לשטוף את הצריבה. המשכתי לנהל סמול טוקס והעיניים רצו לצדדים לחפש אותו. הנה הוא, מחזיק כריך קטן ביד; עכשיו הוא הולך לכיוון הבר; הנה הוא מדבר עם הבלונדינית הזאת שיודעת טוב מאוד מאיפה כדאי להתחיל את המחשוף. איתה הוא מדבר עם חיוך קטן מרצד בפינת הפה, לה הוא בטח לא אומר איזה יופי של הרצאה.
אחר כך, בלילה, כשהסתובבתי מצד לצד במיטה הבנתי שלא יכול היה להיות אחרת. הוא לא התגעגע אלי. הוא לא רצה ללכת איתי רחוק משם. הוא לא רצה לגעת בי. הוא לא רצה את מה שרציתי שירצה. אז בכיתי קצת והבטחתי לעצמי להפסיק להריץ סרטים עמוסי קיטש ואחר כך לבכות כי הם מסרבים להתממש.
אלא שלהבטחות שניתנות בלילות שטופי דמעות יש נטייה להתפוגג, ואני עדיין תופסת את עצמי כל כך רוצה שמישהו ירצה את מה שאני רוצה שהוא ירצה. והוא לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
