לשם ובחזרה

השביתה במערכת החינוך הקפיצה אותי הרבה שנים אחורה, אל השנתיים הארוכות בחיי. שנתיים  בהן ביליתי כמורה מן המניין במוסד, שהשנאה שרחשו אליו התלמידים היתה רק טיפה פחותה מזו שהמורים חשו כלפיו. התגלגלתי להוראה כמו שאר המורות: כי זה מתאים לאמהות, כי פחדתי לצאת לשוק פרוע ולהתחרות במוכשרים ממני, כי למדתי תחומים שאין מה לעשות איתם חוץ מאשר הוראה, כי שנאתי את עצמי וחשבתי שזה עונש ראוי. טוב, האחרון זה רק בדיעבד, אחרי ניתוח פסיכואנליטי עצמי מעמיק שהגיע למסקנות באשר לפנטזיה הביזארית שלי להיות מחנכת ומורה דגולה. בישראל, שכחתי להוסיף. זה תמיד הולך ביחד 'מורה ומחנכת בישראל', כנראה כדי להדגיש טוב טוב שיש הבדל בין לחנך עדר ציוני כשר לבין שאר הגויים.

קיבלתי חמש כיתות, 17 שעות שבועיות ובערך $ 350 משכורת. זוכרת את זה בדולרים, כי הרוב הלך על שכר דירה, וגם אז הדולר לא היה מציאה גדולה. חשבתי לעצמי ששבע-עשרה שעות זה ממש כלום, ויישאר לי המון זמן לשלוש משרות נוספות. אבל הסתבר לי ששעות הוראה לא מצייתות לחוקי המתמטיקה, הפיזיקה או בכלל לכל חוק מקובל. בתור מורה טרייה לגמרי, טרחתי שעתיים בבית על הכנת כל שיעור בבית הספר, רק כדי לגלות שהתלמידים משתעממים באותה מידה משיעור מוכן בקפידה ומשיעור שנשלף כלאחר יד מספר הלימוד. גיליתי קצת מאוחר מדי שאחרי כל שיעור יש אפטר: לבדוק מחברות, בחנים, מבחנים, חיבורים, בוק ריפורטס, למלא טפסים וציונים וחוות דעת, וגם למצוא לאן נעלמו המחברות שבדקתי רק לפני דקה בין הררי המחברות שגדשו את שולחן הכתיבה שלי. והיו שיחות טלפון מהורים שחיפשו אוזן קשבת לסיפורי בלהות על הילדים שלהם; אה, וגם היה צריך להתקשר להורים של תלמידים, שהדבר האחרון שרצו לשמוע בערב היה את קולה של המורה לאנגלית של הילד המחונן שלהם שכולם מנסים לדפוק למרות שהוא כזה נשמה.

החופשות האגדיות נשארו באגדות. לפני תחילת הלימודים היו ארבעה ימי היערכות. בחופשת סוכות- השתלמות בת שלושה ימים. בחופשת חנוכה- השתלמות בת יומיים + ישיבות צוות. בחופשת פסח היו תיגבורים לקראת הבגרויות שנמשכו עד הערב. אי אפשר כמובן לדלג על המועצות הפדגוגיות שנמשכו חמישה ימים רצופים עד שעות הלילה, או על ערבי כיתה, מסיבות וטקסים, ארועים, ערבי הורים, ועדות, טיולים שנתיים ומחנה גדנ"ע, וכמובן השתלמויות בית ספריות שבהן, אחת לשבוע בשעות הערב, נחרנו כולנו בקצב מלמולי מרצה אורח.

הייתי חלק מצוות, צוות המורות לאנגלית, שדמה יותר מכל לחבורת זומביות זגוגות עיניים ששוטטו במסדרונות בלי להבין מה הן עושות בארץ אזיאתית כה נידחת. חשבתי שצוות זה משהו כזה עם אנשים שתומכים בחדשים שבאו זה מקרוב, וגם מספרים להם את סודות המקצוע ומטים אוזן קשבת לצרות שלהם. קדחת. הן בעיקר גיחכו למראה הדפים שהכנתי עם תשבצים, שירים, בריסטולים צבעוניים ושאר ירקות שמורות ירוקות מבזבזות עליהם את זמנן. לפעמים במחווה של רצון טוב, אמרו לי שאני צריכה להיות יותר קשוחה עם התלמידים, וביקשו ממני את הירקות הללו לשימושם, לא לפני שהפטירו בשאט נפש שחבל לבזבז אותם על תלמידים, אבל אם כבר יש, אז שיהיה.

שנאתי את המוסד. את בתי השימוש שתמיד היה בהם תור, ולפעמים סחבתי פיפי לוחץ שלוש שעות רצופות כי לא הספקתי בכלל להגיע לשם. את חדר המורים שהיה בו רק תה שאף פעם לא הספיק להתקרר עד הצלצול, וגם עליו שילמנו לוועד. את הניכור בחדר המורים, כששולחנות מסויימים היו מיועדים למיוחסים, בעוד מורים בודדים תועים הלוך ושוב במסדרון תוך כדי ציפייה לכסא שיתפנה. את תורנויות ההשגחה בהפסקות כשמול עיניי המבועתות התערבלו והתכתשו מאות תלמידים. את הקיטורים הבלתי פוסקים של מורות שחוקות על התלמידים, על המשכורת, על ההשתלמויות וכמה זה נורא לחזור לבית הספר אחרי חופשה. הייתי מתוסכלת מהחובה להצמד לספרי לימוד ששיעממו לא רק את התלמידים, אלא גם אותי. הייתי מתוסכלת מזה שמחוות של אמון, רצון טוב או ידידות התפרשו על ידי רוב התלמידים כחולשה וכהזדמנות לסבן ולרמות. שנאתי את העמדת הפנים של קשיחות, מסיכה שבלית ברירה מורים לומדים לשים על הפרצוף, אחרת נרמסים על ידי ארבעים בני תשחורת שרואים בכל מורה נציג של המערכת המדכאת.

רוב הזמן הייתי מותשת. בשנים שאחר כך, גם כשעבדתי יותר מחמישים שעות בשבוע במשרה תובענית, מעולם לא חשתי תשישות דומה לזאת שהיתה תוקפת אותי אחרי חמש שעות רצופות בבית הספר.

אבל הקש ששבר אותי היה שרשרת הפיקוד שמעלי. היתה רכזת המקצוע שנהגה לשאול, בכל פעם שנתקלה בי, אם כבר הגעתי לעמוד 78 בספר ואיך זה שאני מפגרת כל כך בחומר. היתה המפקחת שהגיעה לשני שיעורים שלי וביזבזה אחר כך שעתיים מחיי כדי להבהיר לי בעשרה נוסחים שונים שאסור לי בתכלית האיסור ללמד חומר שאינו מאושר על ידי משרד החינוך (הירקות היו נטולי חותמת כשרות, כמובן). היתה סגנית המנהלת שנהגה לבחון בדקדקנות כל בוחן ומבחן שכתבתי, להשוות אותם למורות האחרות ולהחזיר אותם מעוטרים בכתובות אדומות ומאיימות. היו רכזות השכבה, שעצרו אותי על המדרגות כדי לנזוף בי על הרעש שבקע מהכיתות שלי. היתה גם מנהלת, אבל למזלי היא נהגה להסתתר במשרד שלה במשך רוב שעות היום, ככה שהיא לפחות לא הפריעה לי. בהחלט נזקף לזכותה.

ויש גם אפילוג. יום אחד שוטטתי במסדרונות המחלקה לחינוך כשסטודנטית עצרה אותי בהתרגשות. את שרהלה, נכון? ניסיתי לפשפש בזכרוני הרעוע כדי לשלוף ממנו רמז לזהותה. נכשלתי כמובן, אבל היא מייד סיפרה לי שהייתי פעם המורה שלה לאנגלית. אוי אמאל'ה, חשבתי לעצמי בבהלה, עד כדי כך הזדקנתי? אבל חייכתי אליה ובנימת קול מורתית שאלתי מה היא עושה. לומדת חינוך, ענתה בגאווה, והרבה בזכותך. זוכרת איך בשיעור הראשון בכתה י"ב הבאת לנו את השיר ההוא של הפינק פלויד על חינוך, ואיך היה דיון מעניין על זה? כבר אז החלטתי להיות מורה ולשנות את מערכת החינוך מבפנים.

אין לי ספק שהיום היא בין השובתות, מקללת את תלוש המשכורת, את משרד החינוך, וכנראה גם אותי ואת הפינק פלויד. אז אם את עדיין שם ציפורה נחמדת, שיהיה לך בהצלחה וסליחה מעומק הלב.