את הפוסט הזה כתבתי לפני כשבועיים, אבל החלטתי לא להעלות וגנזתי. אחת כך בא פוסט התיוג כאן, וחשבתי לעצמי שזה מצחיק כל ההידהודים האלה בין המציאות לבין הוירטואליה; ויותר משהפוסט עצמו מעניין, ההקבלה שנוצרה בין שני המימדים מעניינת יותר.
אז יאללה, שיהיה.
***
גם בימים כתיקונם השיער שלי דומה יותר לאלומת קש מאשר לרעמה מפוארת. פעם בשנה נהגתי להפקיד אותו בידיה של הספרית השכונתית שלא בילבלה לי את המוח. גזְרה וזהו. אלא שלפני שנה וחצי, כשהגעתי ליום הגז השנתי, מצאתי חנות ירקות במקום המספרה. אם היה פתק שהפנה לכתובת אחרת, כנראה פספסתי אותו בכמה חודשים. בינתיים השיער ארך וארך, הקצוות נשרפו והתפצלו ושוב התפצלו. את הפוני גזרתי מדי פעם מול המראה כדי שלא ייכנס לי לעיניים, וככה הוא גם נראה.
לפני כמה ימים גיליתי לחרדתי שמשפחת הכינים שמקננת בקביעות על ראש הקטנה החליטה לשלוח נציגים גם לקרקפת שלי. בעקבות התקף גירודים עז, שפכתי על הראש ליטר שמן רוזמרין. אחרי סירוק נמרץ במסרק צפוף שתלש קווצות קווצות משיערי, החלטתי לאזור אומץ וללכת לספר כדי לקצץ במרחב המחייה של הפולשים. פתחתי את ספר הטלפונים המקומי, התקשרתי לשם מהרשימה, וקבעתי תור לשעת צהריים מוקדמת.
כשהגעתי, לא היה שם אף לקוח. הספר הזמין אותי לטקס החפיפה המסורתי, ותוך כדי התאמת חום המים שאל אם אני חדשה ביישוב. עניתי שלא, כבר כמה שנים כאן.
אההממ, המהם הספר, "אני יותר מעשרים שנה כאן, במספרה הזאת, ובמה את עובדת?"
"אני מנחה של קבוצות," עניתי.
"זה קשור לפסיכולוגיה?" שאל בזמן שמרח את השיער בשמפו והקציף טוב טוב.
"בערך, לא בדיוק. משהו קרוב," עניתי.
"את יודעת, גם אני מבין קצת בפסיכולוגיה," הספר שטף את השמפו וטיפטף על ראשי כמות נדיבה של מרכך. "אי אפשר לעבוד עשרים שנים במספרה בלי להפוך לקצת פסיכולוג. אני אפילו יודע לאבחן לקוחות לפי ההתנהגות שלהם במספרה. רוצה שאני אגיד לך מה אני רואה אצלך?"
"טוב, בסדר," הלכתי בראש עטוף במגבת לעבר הכסא.
הספר בחן אותי בעיניים מצומצמות דרך המראה לפני ששלף את המסרק והתחיל לסרק. "את בנאדם שקשה לו עם שינויים. אני רואה את זה לפי הקרקפת שלך, היא נוקשה. אולי זה לא כל כך מדעי, אבל זה נכון. אנשים שאוהבים שינויים – הקרקפת שלהם רכה. אצלך – הוא הרים את אצבעותיו כדי להדגים – אצלך מרגישים את הפחד לעשות דברים חדשים עם החיים שלך."
הוא הדף את ראשי בעדינות קדימה והרים את השיער שבעורף. הצטערתי שהסכמתי למשחק הזה, ופזלתי לכניסה לוודא שאף לקוח נוסף לא נכנס ומקשיב לו. רציתי להגיד שהבנתי את הרעיון ולא בא לי שימשיך, אבל לפני שהספקתי הוא דיבר. "הנה, את בנאדם שלא עומד על שלו. ראית שכופפת מייד את הראש כשרק נגעתי בך? יש אנשים שאצלם העורף נוקשה. אני נוגע, הם מתנגדים; אני דוחף קצת, הם מחזירים קונטרה. מהם אני צריך לבקש להוריד את הראש, לא מבינים את המשמעות של המגע. אבל את מייד הורדת אותו. קל לשכנע אותך, את לא יודעת לעמוד על שלך."
המספריים ציקצקו במרץ שעה שגזר את השיער. "אוקיי, הבנתי," אמרתי בתקווה שבזה יסיים את החלק האבחוני. תהיתי איך יגיב אם אתנגד במעט להטיית הראש ימינה ושמאלה כשגזר משני הצדדים, אבל ויתרתי. הוא סובב את הכסא והתחיל לטפל בפוני. "לא טוב, לא טוב," מלמל לעצמו.
"מה לא טוב?" שאלתי בעיניים עצומות כדי שהמספריים ורסיסי שיער לא יחדרו לתוכן.
"איך שהפוני שלך גזור. ממש גרוע. צריך להתחיל אותו מכאן, מהתחלת המצח ולא מאמצע הראש. הנה, אני מסדר לך את זה עכשיו. מה דעתך?"
פקחתי את העיניים. "בסדר," עניתי.
"וזה דווקא טוב," אמר ונופף מולי במספריים.
"מה טוב?"
"שעצמת ככה את העיניים. זה אומר שאת לא מפחדת לאבד שליטה. את יודעת, יש אנשים שלא מוכנים לעצום עיניים בשום אופן, גם כשהמספריים ממש קרובים לעיניים שלהם. אלה אנשים שלא נותנים אמון באחרים, שאף פעם לא מתמסרים. את יודעת למה אני מתכוון, אה?" הוא קרץ והשתהה זמן מה כדי לודא שקלטתי, ואז הרים אצבע והפנה אותי אלי, "רק תלמדי לעמוד על שלך לפעמים, את דווקא נראית לי בחורה די אינטליגנטית, זה לפי איך שאת מחזיקה את הידיים שלך."
לא שאלתי אותו איך הידיים שלי מעידות על די אינטליגנציה. הספיק לי.
הוא הפעיל את המייבש והעיף ממני את שאריות השיער לפני שהוריד את הסינור שחנק אותי.
"תראי איזה יופי!" אמר בגאווה והראה לי את העורף במראה נוספת. "רק אולי עדיף שעכשיו, כשהפוני קצר, תסדרי את הגבות, זה עושה לך מראה קשוח. ותחשבי עוד פעם על העניין הזה של שינוי. את יודעת, לפעמים צריך קצת אומץ כדי לעשות את הדברים הנכונים."
פתחתי את הארנק. "כמה אני חייבת לך?"
הספר גיחך. "מאה שקלים. חצי בשביל התספורת, חצי בשביל האיבחון. ותבואי בעוד חודש לסדר את הפוני שלא ייראה כזה", הוא החווה תנועה סיבובית על הראש שלו.
במכונית ישבתי וניסיתי לסדר את המחשבות. הייתי נבוכה ומבולבלת. התנעתי והמוח רץ בנסיון לעבד בבת אחת את כל מה שאמר לי, וגם להבין איך הוא עשה את זה. כשהגעתי הביתה הסתדר לי משהו בראש. נניח שאחותי היתה הולכת לשם, או החברה שלי שגרה שני רחובות ממני, או זאת שרק אתמול דיברתי איתה בטלפון. זהו. מתאים כמעט לכולן. לכל כך הרבה נשים אפשר להגיד שהן חוששות משינויים, לא עומדות מספיק על שלהן, מוכנות להתמסר ונראות די אינטליגנטיות – והן יפקחו עיניים בתדהמה על האיבחון המדוייק.
גיחכתי לעבר הפרצוף שהשתקף אלי במראה. השיער נראה עכשיו בדיוק כמו קודם, רק מגיע עד לכתפיים ועם פוני קצר יותר. ובעצם, מה אני חוששת משינויים? בעוד שנה אני הולכת לעשות מדורג עם פסים וסלסול בשוליים. אה, כן, וגם ספּר אחר. יכול להיות שבכל זאת הוא יודע על מה הוא מדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
