לשם ובחזרה

ואולי לפני כן, למה התחלתי עם זה בכלל.

היה סופשבוע סוער. במיטה לא בחוץ, את מי בכלל עניין מה קורה בחוץ אחרי אחרי שבועיים של הסגר בבסיס. סביר להניח שהדלקנו סיגרייה של אחרי, כשהוא הסתכל עלי ואמר לי: תגידי, גמרת?

בטח הסמקתי או מה שלא קורה לפרצוף כשהוא בוער ממבוכה. חשבתי שגברים מרגישים דברים כאלה. ובכלל, בסקס הכל אמור להיות טבעי כזה, כי באהבה מבינים הכל בלי מילים וכל הבולשיט ששואבים בגיל ההתבגרות מספרים ומסרטים. הנהנתי והוא פלט מן אה מפקפק כזה. הבנתי שמשהו כאן לא היה בסדר. כלומר, אני ידעתי מה קרה לי, אבל כנראה זה לא הספיק. בסיבוב הבא כבר הייתי פחות מרוכזת, בעיקר כשנוכחתי לדעת שאני משמיעה קולות שדומים יותר לנעירות חמור מאשר לקריאות הללויה נרגשות. ראיתי שוב את ההבעה המפקפקת הזאת, למרות שהפעם הוא לא שאל ישירות אלא רק נעץ בי מבט עגום. הבנתי שאני מאכזבת אותו, שמשהו פגום בי. נחנקתי כמה פעמים לפני ששאלתי אותו למה הוא מסתכל עלי ככה.

טוב, הוא ענה, כשאשה גומרת, היא מתפתלת עם כל הגוף, תוקעת ציפורניים בגב, צורחת וצועקת כל מיני או אלוהים או תמשיך תמשיך. את יודעת, דברים כאלה.

לא רציתי לאכזב אותו, שחס ושלום לא יחשוב שאני פריג'ידית או משהו איום ונורא מהסוג הזה. בפעם הבאה, כשהתחלתי עם הנעירות, עצרתי את עצמי והתרכזתי במופע הדרוש. האורגזמה נקטעה באיבה, אבל הוא היה נורא מבסוט, ואם הוא היה מבסוט, אז גם אני. התחלתי לקלוט שהאורגזמות שלי הפכו לאינידיקציה לגבריות שלו, וזה הלחיץ אותי. כל כך הלחיץ שלפעמים כאב לי. התביישתי להגיד שכואב, ולעזאזל עם האורגזמה, העיקר שהוא חושב שאני נערת סקס סוערת. עם הזמן שיכללתי את המופע. השכיחות והעוצמה של האורגזמות פחתו, אבל הוא היה יותר נלהב, אוהב וגאה בעצמו.

שלוש שנים מאוחר יותר, בגיל 22 , נפל לי האסימון.

חבר של גרשון הגיע עם החברה שלו, טרייה, כולה שלושה חודשים ביחד. נגיד שקראו לה ציפי. הם ישבו על הספה, לא מורידים ידיים זה מזו. אחרי ששני הגברים יצאו לסדר את הראש (עם שיר בלב ובאנג ביד), ציפי התקפלה בבת אחת על הספה. החיוך העולץ התחלף בהבעה מעונה. תגידי, לחשה, יש לך אולי משהו נגד כאבים? לא אקמול, משהו חזק יותר.

הבאתי לה שני אקמול, זה מה שהיה לי. היא שתתה את הכדורים ונשכבה על הצד. חיכיתי. היו כמה דקות שבהן היא גמגמה ומלמלה וניגבה כמה דמעות, אחר כך סיפרה לי שכואב לה מרוב אהבה. נדמה לי שזה היה הביטוי שהשתמשה בו. סיפרה שאחרי חודש של כאבים הלכה לגניקולוג והוא צרח עליה שהיא יצאה מדעתה, ואיך היא מסוגלת לעשות את זה לעצמה, ושחוץ מאנטיביוטיקה ופתילות להכניס שלוש פעמים ביום, היא צריכה להתנזר מסקס לחודש לפחות לפני שיהיה נזק בלתי הפיך.

אולי היה לי מבט מוזר בעיניים כי היא התחילה לצחוק וליבב ביחד. איפה התנזרות, היא אמרה, אני מפחדת שהוא יעזוב אותי ואני כל כך אוהבת אותו. אז כואב לי, ולפעמים אני צועקת מכאב והוא שמח, חושב שאני רוצה עוד ועוד. אבל לא נורא, עוד מעט הוא יוצא לחודש מילואים וזה יסתדר.

מכירים את זה שפתאום יש מן הבזק בראש, דומה למכה שחוטפים כשמרימים את הראש בבת אחת ומתנגשים בדלת הארון שנשארה פתוחה. כואב נורא, יש ניצוצות בעיניים אבל גם תובנה עמוקה על החיים, משהו בסגנון איזה אהבלה אני שלא עלה על דעתי לסגור אותה קודם. אז ככה הרגשתי כשציפי דיברה. מה עוד, שכל אותו זמן היא שכבה על הספה שעליה ביצעתי כמה מהמופעים היותר מהממים שלי.

איזה מטומטמות אנחנו, אמרתי לה, איזה מטומטמות!

באותו רגע חזרו הגברים פנימה עם ראש מסודר שחייב מאנצ'יז במיידי, ככה שהשיחה נקטעה ולא הספקתי להגיד לה שאמנם לא הגעתי למצב שלה, אבל היא ואני נמצאות על אותו קו רצף  של שקרים, העמדת פנים, וצורך נואש לקבל אהבה ולרַצות את הצד האחר. שתינו היינו במקום שבו איבדנו את עצמנו והפכנו לשלוליות נרפשות.

התפטרתי מתפקיד הלהטוטנית. זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. הייתי צריכה לחזור להקשיב לגוף, להפסיק להתבונן בעצמי מבחוץ או לתת לעצמי ציונים על הביצוע. רק ליהנות. מיותר להגיד שברגע שהפסקתי לזייף, כבר לא היה לי צורך בזה.

מה שכן, הנושא של זיוף אורגזמות וכאבים שלא מעיזים לספר עליהם לפרטנר, עלה בלא מעט שיחות בנות. רווקה סיפרה שהיא עושה את זה, כי עד הרגע שבו הפרטנר לומד איך הכי מתאים לה, אם בכלל מספיקים להגיע לשם, היא צריכה לשמור על תדמית סקסית ראויה; שלא לדבר על פרטנרים שבטוחים שהם מאהבים אלוהיים, רק שאין להם מושג קלוש מה זאת אורגזמה אמיתית. גרושה סיפרה על הקושי לצאת מזוגיות קבועה שבה הבנזוג יודע מה היא אוהבת, לשדה פרוץ של סטוצים מאכזבים, שבהם היא מתאמצת לרצות את הפרנטנר הזמני. נשואות, על זה שכשאין להן כוח לסקס הן מזייפות קצת כדי שיגמור מבסוט ויעזוב אותן בשקט. צעירות, על זה שהן לא בטוחות שיש להן בכלל אורגזמה, ועל גברים צעירים בטוחים שמה שהם רואים בסרטים הפורנוגרפיים זה גם מה שעובד במציאות. ובכלל, על אלה שהתחנכו על הסרטים האלה, שבהם אקטים מכאיבים ומשפילים מוצגים כגורמי הנאה בלתי פוסקת לאשה; ועל הסטנדרטים שהם מציבים בפני אשה נורמלית, שלא לקחה פורנוגרפיה כמקצוע חובה בפקולטה למדעי החיים. סטנדרטים שגורמים לנשים לחשוב שהאורגזמה שלהן לא ראויה, לא מספיק ייצוגית ולכן פגומה. וזה כואב כשמנסים בכל זאת, ולא הולך, והכל מתכווץ וסקס הופך לסיוט, ועדיין הן מעמידות פנים כדי לא לאכזב את בן הזוג.

תעזבי, אומרות לי חברות, כשאני אומרת שבכל מצב זיוף הורס סקס, כי לגבר נדמה שהאשה נהנית וממשיך לעשות בהתלהבות מה שנדמה לו שמשמח את האשה. אל תהיי כזאת קיצונית, הן אומרות, לפעמים אפשר לזייף קצת, לא נורא, זה חלק מהמשחק שבין גברים ונשים.

ולי נראה שמשהו השתבש. מהזמן שבו האורגזמה הנשית היתה סוד ותפקיד הנשים היה לשכב בשקט ולהניח לגבר ליהנות, למצב שבו בכל סיטואציה ומצב רוח האשה אמורה להנפיק מולטי אורגזמה רב-שלבית.

ועוד לא נאמר כאן כלום על מה שכללי המשחק הזה עושים לגברים, ועל הסטנדרטים מהסרטים שבהם גם על הגברים לעמוד (תרתי משמע, בטח שתרתי משמע). גם על זה אפשר פוסט שלם.

***

* הפוסט שהיה הטריגר לפוסט הנוכחי

** גם על זה כדאי לדעת:  מאמר בווינט על סקס כואב