לשם ובחזרה

היינו חמישה עשר מנחים בסדנה אינטנסיבית. לא שזה הוגדר כדינמיקה קבוצתית, אבל כשעוברים הכשרה על תכנית שעוסקת ברגשות, אי אפשר לדבר על הנושא מלמעלה, והדינמיקה מתרחשת מעצמה. כולנו חשבנו ככה, מלבד אחד. בעוד אנחנו שופכים קרביים בצוותא, הוא ישב בינינו והתבונן. מדי פעם היה מדבר, אבל לא על עצמו, בעיקר נשא הרצאות מלומדות על הנושאים המדוברים. אותי הוא עיצבן. לא רק בפן המקצועי – איך מנחה יכול לעבוד עם קבוצה על רגשות, כשהוא בעצמו לא מסוגל לבטא ולו רגש קלוש אחד – אלא  בעיקר בפן האישי והחברתי.

חלקנו עבדנו ביחד בשנה הקודמת, אחרים היו חדשים, שהסדנה היתה עבורם כניסה לעבודה ולצוות העובדים. השבוע האינטנסיבי קירב אותנו, יצר אווירה של שותפות. לכולנו, למעט הוא. לפעמים פנו אליו, שאלו אותו איך הוא מרגיש, והוא ענה מה הוא חושב. שאלו אותו על התנסות אישית במצבים של כעס, תיסכול או שמחה, והוא ענה בנאומים עמוסי ציטוטים. פעם אחת אמרתי לו שאת מה שהוא אומר אני יכולה לקרוא בספר, לא צריכה הרצאות; שאם זה מה שהוא מתכנן לעשות בקבוצות שלו, אז הוא נמצא במקום הלא נכון. שישים על עצמו תווית של מרצה, וילך ללמד. הוא רק תקע בי מבט בהיר ולא ענה. לא ענה כמעט לאף אחד. בהפסקות היה קונצנזוס: הוא לא אחד משלנו.

אחר כך הסתבר שהבנאדם הגיע אלינו בתפקיד ניהולי, כמומחה בתחום שההנהלה התכוונה לפתח. מיעוט מהמנחים התחבר אליו, מאחורי הגב הם אמרו שאם הוא חלק מההנהלה, עדיף לשתף איתו פעולה. האחרים, כולל אני, המשכנו לשמור מרחק. הרגשתי מרומה. אם מלכתחילה היו מציגים אותו כמומחה שבא מבחוץ, הייתי מתייחסת אליו כאל כזה, לא היו לי ציפיות שישתתף כמונו; אבל הוא לא היה חלק מהקבוצה. הגננת הביאה לארגז החול ילד חדש, הוא העמיד פנים שהוא אחד מאיתנו, רק בזהירות, בלי להתערבב או להתלכלך.

נזכרתי בארוע הזה בהקשר אחר לגמרי, זה של מגרש המשחקים של ישרא. הצצתי לטבלת הפעילים, ראיתי שם כוכב חדש. אחד בשם רביב דרוקר. נכנסתי לבלוג, הרגשתי מוזר. קודם כל, אין שם קישור לישראבלוג. רגע, זה בלוג או לא בלוג? שייך או לא שייך?

בצד מצאתי קישורים. יש שם לאחד בשם שרון גל, לרן ליאור לצ'יקו מנשה. גיגלתי את השמות כדי לבדוק מה מקשר ביניהם. בעוונותי אני לא צופה בטלוויזיה, כך שלא ידעתי שהם כוכבים הישר מקופסת הפלאים. נכנסתי לכולם. והנה, אותו הפורמט: אין קישור לישרא, אקס-טריטוריאלי. גם אין פרסומות, ואני חשבתי שכבר חודשים ארוכים שאין להשיג מנוי פרו. גם אין אף לינק לבלוג מן השורה, הם מלנקקים רק זה לזה בלופ.

עברתי על דפי התגובות. לא ממש הופתעתי לראות שהפורמט נראה זהה לכל כתבה בווינט או נרג'י. מאמר של עיתונאי, וחבורת טוקבקיסטים שבמקרה הטוב מנהלת דיאלוג בינה לבין עצמה. מדי פעם, יורד הבלוגר-לכאורה אל העם כדי להעיר הערה. בפוסט האחרון, למשל, מתוך 82 תגובות, שתיים בלבד שייכות לבלוגר-לכאורה.

הרגשתי כמו בארוע שתיארתי בתחילת הפוסט. מישהו משחק במגרש שלי, ולא כדי להשתתף במשחק, אלא מתוך עמדה חיצונית. הלכתי לפוסט הראשון של רביב דרוקר, וככה היה כתוב בהצהרת הכוונות שלו: - כי אני מת על המדיום הזה של בלוגים. היכולת לקבל פידבק אמיתי. בטלוויזיה אתה מדבר למאות אלפי אנשים. אומרים לך שאתה נורא משפיע אבל כשאתה יוצא מהשידור אתה בדר"כ לא מקבל תגובה אחת. מקסימום מוטי קירשנבאום בדרך למונית הביתה זורק לך "היה טוב". מקסימום

הנה, הארון אל ראשיד המודרני. אמנם הכתר עדיין על ראשו, אבל הוא עוטה תחפושת בלוגר ויורד מהארמון אל העם כדי לשמוע את דברו. מכניס רגל לארגז החול של הפלבאים, אבל נזהר לא להתערבב.

חשבתי מה הטריד אותי כאן. למה התחושה הלא נוחה הזאת שיש כאן מישהו שמתיימר להיות משהו שהוא לא. בלוג הוא מקום להבעת דעה אישית, והנה – החבורה הזאת מביעה את דעתה האישית. בלוגרים לא מחוייבים בשום מקום לענות למגיבים שלהם, או אפילו להתייחס אליהם בדרך כלשהי. אז גם הם לא. נכון שהם לא מספרים על החיים שלהם, לא מדברים על קשיים בזוגיות או זיופים באורגזמות, אבל לא כל הבלוגרים שוטחים את חייהם בבלוג שלהם; יש לא מעט בלוגים שהם פוליטיים במהות שלהם, ועדיין – כשנכנסים לשם אין תחושת זיוף.

אולי זה הצירוף של כל הגורמים יחד. הפורמט האקס-טריטוריאלי שלא כולל שיוך לישראבלוג; העובדה שהם עיתונאים במקצועם, ובבלוג הם עושים בדיוק מה שכל עיתונאי רשת עושה, לא פסיק יותר; ההתעלמות מהבלוגרים האחרים, לא רק בתגובות, אלא גם ברישות הפנימי הסגור; ומעל כל זה, השילוב שלהם בטבלת הפעילים כאילו הם בדיוק כמו הילדים זבי החוטם שמשחקים שם.

אין לי שום דבר אישי נגד אף אחד מהחבורה. חלקם מוכשרים בהחלט, וייתכן שלו היו מחליפים את התווית, הייתי קוראת את הכתבות שלהם כפי שהן, טור עיתונאי.

אז בשביל מי מיועדת העמדת הפנים הזאת?

מצאתי במהלך הגיגול התיחסות של בלוגרים נוספים לנושא הזה, מסתבר שכבר היה דיון, והועלו נימוקים שכולם מגיעים לאותה שורה תחתונה: הם לא משלנו.

מספיק עם ההצגה הזאת. תנו לעיתונאים את אשר לעיתונאים, ולבלוגרים את אשר לבלוגרים.