לשם ובחזרה

קוראים לה עדן והיא בת 24. בגיל חמש עלתה לארץ עם שתי אחיות, שני אחים ואמא. את אבא שלה פגשה פעמיים בשנה. הוא היה מגיע, מביא מתנות לילדים, משתהה לארוחה אותה הגישה אמה בהקפדה יתרה, ואז נעלם. היא רצתה שהוא יתגאה בה, יטפח על ראשה בחיבה ויגיד שהיא ילדה טובה, הרי כולם אמרו שהיא ילדה טובה. לבשה חולצות עם שרוול עד המרפק וחצאיות שטיאטאו את הרצפה, טיפלה באחים הקטנים שלה, למדה בשקדנות והביאה הביתה תעודות של טוב מאודים. אחר כך אובחנה כמחוננת, למדה במרכז לילדים מחוננים וטרינריה, כימייה ושירה.

בגיל 12 הכל התהפך. כשהלכה למרכז לקנות מתנה עבור חברה, ראתה מרחוק דמות גבוהה בחליפה אפורה. היא רצה אחרי הגבר באפור, בטוחה שהוא אביה. הוא סובב את ראשו, הביט בה ואז נעלם בהמון. מאז הלכה לשם כמעט כל יום. סיפרה שהיא הולכת לספרייה ושוטטה בין החנויות לחפש אותו. יום אחד גם מצאה. הוא הלך עם ילד אחד, יד ביד. היא רצה אליו, אבל הוא הדף אותה וצעד משם במהירות, גורר את הילד אחריו.

כשסיפרה על הפגישה בבית, אחיה הגדול אמר לה שהתנהגה בחוצפה, לקח את הכבל המאריך והצליף בה. אמא שלה התבוננה בשניים בידיים שלובות ושפתיים קפוצות. לא אמרה כלום, גם לא טיפלה בפצעים המדממים.

היא הלכה לשאול. את הדודים, החברים, קרובי משפחה רחוקים. כולם סירבו לענות. התשובה הגיע ממקום לא צפוי. ילדה חדשה הגיע לכתה. גם היא עולה מאתיופיה. עדן התלהבה מהתגבורת החדשה. עד אז היו בכתה רק שתי עולות, היא ובת דודתה. אבל הילדה החדשה נרתעה כשעדן פנתה אליה. "אני לא משחקת עם בַּרְיות" אמרה וסובבה את הגב. בבית שאלה את אמא שלה מה זה בַּרְיות. אחיה החטיף לה סטירה וסגר אותה בחדר. למחרת הלכה אל הילדה החדשה והתחננה שתספר לה מה זה בריה. "הבריה הם עבדים ושפחות. אסור לשחק איתם, אסור להתחתן איתם. הם מלוכלכים ונחותים", אמרה הילדה והלכה.

אחר כך סבתא שלה הסכימה לספר לה כמה דברים. הבריות היו עבדים ושפחות בבתי העשירים. לא פעם הרתה שפחה לבעל הבית. הצאצא גם הוא הוגדר ברייה, עבד. היא עצמה חצי ברייה והתחתנה עם ברייה. הבת שלה, אמה של עדן, ילדה ילדים לגבר שלא היה ברייה, לכן לא התחתן איתה. הוא הקים משפחה משלו, משפחה ללא בריות. היא, עדן, רבע ברייה, ואין סיכוי שאי פעם תתחתן עם גבר שהוא לא בן הכת. "ככה זה," חתמה הסבתא. "אל תציקי לאמא שלך. זה הגורל."

בלילות עדן היתה חולמת על אבא שלה. חולמת שהוא בא הביתה ומספר שהוא רוצה לחיות איתם, לא עם המשפחה האחרת. בחלום היא נישקה את ברכיו והוא ליטף את שיערה ואמר לה שהיא ילדה טובה. בימים המירה עדן את החולצות הארוכות בגופיות אותן השאילה מחברות מהכיתה. לפני שנכנסה הביתה לבשה את החולצות הארוכות, עד שאחיה תפס אותה. הוא קרא לה זונה והצליף בכבל המאריך. עכשיו אסור היה לה לצאת מהבית, ובכל פעם שניסתה, הצליף בה אחיה עד אובדן הכרה. לפעמים אמא שלה עודדה אותו, לפעמים עצרה אותו לפני ההתעלפות.

בבית הספר לא הבינו מה קרה לה. את הסימנים והפצעים הסתירו השרוולים הארוכים. היועצת הזמינה אותה לשיחה, ניסתה לעזור לה לעצור את ההידרדרות בלימודים, אבל עדן שתקה. הפחד מאחיה והבושה היו חזקים יותר מהציונים השליליים. כשהציעו לה לעבור לפנימייה, קפצה על ההזדמנות. בפנימייה היתה עוד ילדה שהחרימה אותה, והיא התנחמה באוכל. אחרי שהכפילה את משקלה, נוסף גם הלעג למראה שלה. היא התחילה להקיא ורזתה במהירות. הצמידו לה מדריך שישב לידה עד שסיימה לאכול, והפסיכולוגית בפנימייה נפגשה איתה לכמה שיחות עידוד. כשהיה נדמה לה שהכל מסתדר, היתה מגיעה הביתה בסופי שבוע ובחגים, ושם חזרו המכות וההשפלות.

היא סיימה את הלימודים בלי תעודת בגרות. שני שליליים. הצבא לא גייס אותה בגלל תת-משקל, ומהשירות הלאומי נשרה אחרי שכמעט הרגה את אחיה. היא החביאה סכין מטבח בתוך החולצה, וכשהתחיל להצליף בה, שלפה את הסכין והצליחה לשרוט אותו בזרוע לפני ששאר בני המשפחה עצרו אותה. הם נעלו אותה בחדר לשבוע, ואחר כך כבר לא חזרה לשירות לאומי. אבל המכות פסקו. היא מצאה עבודה במפעל, עשתה הרבה משמרות לילה והצליחה לחסוך סכום כסף ללימודים. את בחינת הבגרות הראשונה עברה בהצלחה ונרשמה לשנייה.

יום אחד אחיה ביקש ממנה הלוואה של עשרת אלפים שקלים. היא פחדה ממנו, נתנה לו את כל החסכונות ולקחה הלוואה מהבנק. הוא לא החזיר לה את הכסף והחוב תפח. הגיעו מכתבי איום מעורכי דין, היא פרשה את החוב, עזבה את הלימודים וחזרה לעבוד במפעל. אבא שלה נפטר, בהלוויה הם עמדו בצד, מבודדים. היא שוב החלה מקיאה. כל דבר שהכניסה לפה נפלט מייד. במפעל התעלפה כמה פעמים ופוטרה. שוב לא עמדה בהחזרי ההלוואות, ושוב היו איומים ומכתבים מעורכי הדין של הבנק.

היום עדן בת 24, עובדת במפעל בשכר מינימום; שלושה ערבים בשבוע היא עובדת גם כמלצרית באולם ארועים. יש לה חובות שהם פי חמישה מגובה המשכורת החודשית שלה. יש גם עמותה שעוזרת לה להתמודד עם מה שנראה בעיניה כמערבולת שלא מפסיקה לשאוב אותה פנימה.

אבל רציתי לכתוב על משהו אחר. על מישהי שראתה את הנתונים היבשים על עדן ואמרה במיאוס: איך אנשים כמוה מסתבכים ככה בחיים? כנראה שאין לה טיפה של כח רצון. אם רק היתה רוצה, היתה יכולה להסתדר בחיים. אין סיבה בעולם שאחת בת 24 תהיה שקועה ככה בחובות. שתלמד מהסרט 'הסוד': היא לא רוצה מספיק ולכן מושכת אליה אנרגיות שליליות מהיקום. כל מה שהיא צריכה זה ללמוד לחשוב מחשבות חיוביות, והחיים יסתדרו לה.

ואני אומרת שאם עוד פעם אחת מישהו משתמש בבולשיט הזה של 'הסוד' כדי להסביר לי למה עוני הוא אשמתם של אלה שלא חושבים מספיק חיובי, אני שולחת אותו בגופייה וסנדלים אל הקוטב הצפוני. נראה איך המחשבות החיוביות יצילו אותו מקפיאה.