לשם ובחזרה

ינואר האיום קרב ובא, ובסופו אורבת לי מלכודת: היומולדת של הקטנה. כמו בכל שנה, ההכנות ליום האחד והיחיד הזה מתחילות בדיוק ברגע שאחרוני האורחים מהיומולדת הקודם עוזבים את פתח הבית. "בשנה הבאה..." היא מתחילה בקול חולמני. לא, אין סיום. בכל יום נגזר עלי לשמוע רעיונות, הצעות, הסתייגויות, הצהרות ותחינות שסובבים כולם סביב הארוע הזה.

בשנה שעברה היתה הנחתה. המורה רחל הודיעה שחייבים להזמין את כל הכתה. המורה רחל, כידוע, היא האלוהימה שהקדוש-ברוך-הוא מכהן כסגנה הכנוע. לוועד ההורים הודיעה המורה רחל שהיא לא מוכנה לשמוע על מסיבות סלקטיביות, שזה רע לגיבוש הכיתתי, שיש ילדים שלא מקושרים חברתית וזה יזיק להם מאוד. טיעונים משכנעים, לא יכולתי להתנגד לאף אחד מהם. היא גם התרעמה על פסטיבלי היומולדת שבהם מככבים קוסמים, זמרים, מתנפחים, דוכני נקניקיות ולהטוטנים סיניים מהפוסט הקודם. צריך להפסיק עם זה, הודיעה המורה רחל.

אבל מה עושים עם 41 ילדים מפותחים מכפי גילם שצמחו על במבה, פסטיגלים וקוסמים?

יש שני מסלולים: מזמינים את כל הכתה הביתה,  ממגנים את החדרים ומביאים קוסם ומאלף אריות. המסלול השני עובר מחוץ לבית באולמות משחקים, בורגר-ראנץ', בית-חלומותי או אולמי הנוצץ. העיקרון דומה – מקלפים אלפייה או שתיים מהארנק ונפטרים מכאב הראש.

בשיחות בין האמהות כולן מתלוננות. כמה שזה יקר, למה צריך להוציא כל כך הרבה בשביל יומולדת לזאטוט בן שש או שבע, וכמה נורא שיש תחרות למי יש גדול יותר. מתלוננות, ורצות לחפש את הגימיק הבא, שהילד לא ירגיש מקופח. הטיעון הקבוע: מסכן הילד, איך אפשר לעשות לו את זה? הוא ירגיש נורא אם לכל החברים הזמינו קוסם צמרת לבית-חלומותי ותזמורת לאולם הנוצץ, ורק הוא יסתפק בסתם קוסם עלוב שבקושי יש לו מערכת סטיריאופונית. איך אפשר לעשות לו טראומה איומה כל כך!?

והטראומה הבדויה הזאת היא הדלק שמניע את תעשיית ימי ההולדת.

בשנה שעברה לקח לי כמעט חצי שנה לשכנע את הקטנה לעשות יומולדת לקבוצה קטנה של ילדים. אמנם אני מסכימה עם כל טיעוני המורה, אבל להבדיל מנשות החייל שמאיישות את חדרי המורים ומצליחות להטיל משמעת על כנופיות של בני שבע כל יום כל שעה, אני לא מוכנה להסתכן. לא רוצה להקריב את הבית והשפיות למען מסיבת יומולדת שבה אין אפלייה בין הילדים וכולם מוזמנים. האלטרנטיבה היא אחד המסלולים שתיארתי למעלה, ולהם אני מתנגדת עקרונית וכלכלית. בסופו של דבר, אחרי תרגיל משפטי מפולפל שבו הגדרתי את הארוע כמסיבת פיג'מות לכבוד יומולדת שבע וחצי, הסכימה הקטנה שהארוע לא סותר את ההוראות של המורה רחל. בשבע בערב הגיעו עשר בנות מצויידות בשקי שינה ובפיג'מות צבעוניות. שיחקנו כמה משחקי יומולדת, ניפחנו בלונים, שרנו והדלקנו נרות על העוגה, ואז הגיעה הפעילות המרכזית של הערב: החנות.

הדפסתי מהאינטרנט העתקים של מטבעות ושטרות כשרים למהדרין, והבנות ישבו לגזור אותם ולהדק את שני צידי המטבעות כך שייראו ממש כמו אמיתיים. חילקתי את האוצר שווה בשווה בין כולן, ואז ניגשנו למכירה עצמה. את הפריטים למכירה קניתי יום קודם בשוק. חמישים פריטים שעלו בערך שלושים שקלים. הדבקתי על כל אחד מהם מדבקה קטנה עם מחיר (למשל, 98 ₪ על פריט שעלה לי עשרים אגורות, איפה משרד המסחר כשצריך אותו!). כל ילדה בתורה היתה צריכה לבחור מה היא קונה. ברור שרימיתי אותן בעודף, הכיף הכי גדול שלהן היה לתפוס אותי על חם. כשנגמרו הפריטים ועדיין היה ברשותן כסף, חידשתי את המלאי: מכרתי להן מפיות מהערימה על השולחן, סוכריות טופי, כפיות חד-פעמיות, מדבקות עם מחירים ואת הטוש שאיתו כתבתי את המחירים. באחת עשרה בלילה גירשתי אותן לטלוויזיה, שם התכרבלו בשקי השינה, ראו סרט בוידיאו ואכלו פופקורן שהכנתי במיקרוגל.

איזו טראומה ואיזה בטיח. הבנות אמרו שזה היה יומולדת נהדר, והקטנה היתה מאושרת עד הגג.

אני לא אתפלא אם הטראומה היא בעיקר בראש של ההורים. לילדים לא אכפת שאין קוסם ודוכני צמר גפן מתוק, להם לא אכפת שאין מי שצורח להם באוזן במשך שעה וחצי או מאיץ בהם להגיע לרחבת הריקודים. מה שהם רוצים זה להיות במרכז העניינים יום אחד בשנה, יום שמוקדש רק להם, אף אחד לא אמר שבשביל זה צריך לעשות פסטיבל שעולה הון.

אני מודה שיש קושי עם הטענה של המורה רחל שאם לא מזמינים את כולם, יהיו כמה ילדים שיישארו בשוליים החברתיים. אבל יש כאן סוג של הפרטה של החיים החברתיים בבית הספר. אם למורים אין זמן (או יכולת) לעשות פעילויות חברתיות שיקרבו בין הילדים ויאפשרו להם להכיר זה את זה, מטילים את המשימה על כתפי ההורים והארנק שלהם.

מצד שני, יש לי תחושה שזה לא רק הדאגה לגיבוש החברתי בכיתה שגורם להורים להפוך ימי הולדת לחזרה גנרלית לקראת החתונה. הסיפוק מכך שהמון ילדים מגיעים למסיבה קשורה גם לסיפוק מכך שהמון אנשים מגיעים לבר מצווה, ושהמון אנשים מגיעים לחתונה – בלי קשר למידת הקירבה בין החוגגים לבין האורחים. העיקר שיש הרבה, העיקר שכולם מתעלפים מהזיקוקים והקוסם והדי ג'יי, העיקר שמתפעלים מהשפע. והכסף שנשפך מעיד לכאורה על מידת האהבה והאכפתיות שמוכנים להשקיע בבן אדם.

עכשיו תהרגו אותי אם יש לי מושג מה אני עושה לקראת סוף ינואר. הקטנה והחברות שלה תובעות שוב חנות, ואני מתחילה לחשוש שמא יש כאן התחלה של תרבות שופינג נטולת רסן שתרמתי לה במו ידיי.