לשם ובחזרה

לפני כחצי שנה ישבתי עם הבוסית הלשעברית שלי ומיינו ביחד קורות חיים שהגיעו עבור משרה שהיה צריך לאייש. על השולחן היו כמעט שלושים מסמכים, הבוסית העיפה בהם מבט והתחילה להשליך לפח כמה מהדפים. "כבר את פוסלת אותם?" שאלתי אותה. "הא," אמרה בביטול, "אלה של אנשים מעל גיל ארבעים. תעזבי, הם זקנים מדי ובטח אוברקווליפייד." הסתכלתי עליה בפליאה. "את בעצמך כבר עברת ארבעים, את חושבת שאת זקנה מדי בשביל המשרה?"

היא הסמיקה והחזירה את הדפים לערימה.

עכשיו גם אני שם, בין קורות החיים שייזרקו לפח בלי לקרוא אותם בכלל.

כבר חושבת על היום שאחרי סיום הלימודים, על מקום עבודה מסודר. מדי פעם מעיפה מבט באתרי חיפוש עבודה ברשת ובעיתון של יום שישי. אין שומדבר שיכול להתאים לי. כלום. נאדה.

נראה לי שהגיע הזמן להסתכל על המציאות במבט מפוכח: יש סיכוי מאוד נמוך שאמצא עבודה כשכירה. הגיל בעוכריי, וגם הדבר הזה שקוראים לו בשפה מכובסת 'אוברקווליפייד'. ביטוי שאומר לבנאדם "היי, צברת נסיון, למדת המון, יש לך ידע, המון ידע, יותר מדי ידע! כל הכבוד לך מותק, אבל לא בבית ספרנו." אני מסתכלת אחורה על שני מקומות העבודה האחרונים שבהם עבדתי כשכירה וחושבת לעצמי שיש לא מעט צדק בזה.

היה הארגון שבו עבדתי במשך שנה וחצי. הלכתי לשם לעבוד כמנחה בהיקף של חצי משרה, יותר מזה לא רציתי, עדיין הייתי עמוק בתוך הלימודים ולא היו לי זמן או שאיפות לשום דבר מעבר למה שהם הציעו: הנחיית קבוצות שלושה ימים בשבוע. באתי ראש קטן, קטנצ'יק, נצנץ. תנו לי לעשות מה שאני יודעת ואוהבת. לא מעניין אותי מה קורה מעבר לדלת החדר של הקבוצה. ניסיתי לאטום את האוזניים והעיניים; באמת שניסיתי למחוק את הידע שלי כמנחה, כיועצת ארגונית וכמנהלת לשעבר שעשתה תפקיד דומה לזה שמילאו המנכ"ל ומנהל האיזור. לא הצלחתי. הפריע לי הניהול הלא-מקצועי והכי הרגיז אותי כשדרשו גם ממני לעשות דברים שנראו בעיניי לא מקצועיים. התווכחתי מדי פעם, וזה הספיק כדי לזכות אותי בתפקיד הטראבלמייקרית. אחר כך שיניתי טקטיקה: במקום להתווכח, עשיתי עם הקבוצות שלי מה שרציתי. הרי בכל מקרה אף אחד לא יודע מה קורה מאחורי הדלת הסגורה, ככה לפחות חשבתי.  טעיתי. לקראת פסח מילאו הלקוחות משובים על פעילות הארגון. היה פער גדול בין המשובים שקיבלתי לבין המשובים של השאר, כולל אלו על המנכ"ל ומנהל האיזור. המנכ"ל הזמין אותי לשיחה. "איך עשית את זה?" שאל והצביע על דפי המשוב, "מה את אומרת [עובר לטון מלגלג], את כזאת טובה או שאנחנו כאלה גרועים?" נאלצתי להודות שפעלתי כל הזמן הזה בניגוד להנחיות שקיבלתי, והרגשתי כמו גנב שנתפס על חם. למרות שבסוף השיחה הוא חייך וטפח על כתפי, היו עלבון וכעס בקולו.

את העוינות של מנהל האיזור כלפיי, לעומת זאת, אפשר היה כמעט למשש בידיים. מבחינתו, בצדק. הייתי קוץ בתחת. הוא איבד את הסמכות המקצועית שלו. לא רק המנחים התעלמו ממנו, אלא גם המנכ"ל פנה אלי כדי להתייעץ, והטיל עלי חלק מתהליך הכשרת הצוות. שני לקוחות מרכזיים דרשו שגם אני אשתתף בישיבות; אחד מהם רמז באופן ברור שלדעתו מנהל האיזור מיותר שם. התפקיד של מנהל האיזור התרוקן מתוכן והוא הפך לסדרן עבודה.

הרגשתי גאווה על ניפוח האגו המקצועי,  והרגשתי רע עם הכעס והתיסכול המוצדקים של מנהל האיזור. ניסיתי להיות נחמדה ומפרגנת, אבל בישיבות ובהשתלמויות ראיתי את שניהם תוקעים בי מבטים לחוצים בזמן שדיברו, חיכו שאתייחס למה שאמרו. כשלא הסכמתי איתם, לא ידעתי מה לעשות. שתיקה שלי נתפסה בעיניהם כהתרסה, והבעת אי-הסכמה היתה חיזוק נוסף למעמדי כטראבלמייקרית.

למזלי, נבעטתי החוצה יחד עם רוב הצוות. כמה חודשים מאוחר יותר הארגון נסגר באופן סופי (טוב, זה היה בשביל השמחה לאיד).

גם בארגון הבא שבו עבדתי כשכירה לא הסתדרתי. באתי לשם כדי לעבוד כמנחה וקיבלתי תפקיד ניהולי. מעלי היתה בוסית, זאת שפתחה את הפוסט. בוסית אמיתית, כזאת שלא היתה לי אף פעם. מישהי שאומרת לי מה לעשות, מכתיבה לי סדר יום, מעבירה אלי מטלות וניירת, בודקת אחרי ונוזפת על הספק נמוך מדי לטעמה. הרגשתי כאילו מישהו הלביש לי שקית ניילון על הראש. האנרגיות הידלדלו, החמצן הלך ואזל, נאבקתי על כל נשימה עצמאית. אחרי שלושה חודשים התפטרתי.  את אנחת הרווחה שלה אפשר היה לשמוע עד לכאן. נדמה לי שהיא קצת פחדה ממני.

בהנחה שאיכשהו אמצא משהו מתאים למרות היעדרן של הצעות עבודה,  בהנחה שלא ישליכו את קורות החיים שלי לפח בלי מבט נוסף, אני לא רואה איך אני מסתדרת גם במקום הבא. ניסיתי לסתום את הפה ונכשלתי. ניסיתי לעבוד תחת בוס ונכשלתי. גם לא רוצה משרה שבגללה הקטנה שלי תגדל עם בייביסיטרים ואצל חברים.

בינתיים אני עובדת כעצמאית. מתזזת בין חמישה ארגונים שונים ולקוחות פרטיים. מאבדת חשבוניות או לא מגישה בכלל, שוכחת לעקוב אם שילמו, מתלבטת אם להתקשר למי שכבר קיבלו חשבונית ועברו מזמן את ה'שוטף + 60'. רצה למס הכנסה להוציא אישורים לשכר סופרים\אמנים\נותני שרותים\יועצים\מוקיונים, כל אחד על פי הקריזה הפרטית שלו. דוחה לקוחות בגלל עומס בחודש אחד, ותוהה מאיפה תבוא הפרנסה בחודש אחר. והכל לכאורה זמני, הכל עד שאסיים את התואר, אז אוכל להתחיל לחפש עבודה בצורה מסודרת. אבל זאת פנטזיה, לא באמת מחכה לי משרה כזאת. הנסיון והידע שצברתי עם השנים הפכו לחיסרון מעיק. זה, והפה הגדול שלי, כמובן.