לשם ובחזרה

נכון שבשיעורי הסטוריה למדנו שפעם היתה עבדות, ואז האמריקאים עשו מלחמת-אזרחים והיא בוטלה. זה באמריקה. אבל כאן, ממש מתחת לאף שלנו, קיימות שתי קבוצות גדולות של אנשים שהם דור ראשון לחופש. יש בהם שעדיין זוכרים את הצלפות השוט על גבם, חלקם נולדו עבדים ושוחררו לא מזמן. הם חיים איתנו.

הקבוצה הראשונה היא הברייה, עליהם כתבתי בפוסט על עדן. הלכתי לברר עוד פרטים עליהם. לא שזה קל, בני הקהילה מתחמקים מלדבר על הנושא. שאלתי כמה צעירים בשנות העשרים שלהם על הברייה. הם נרתעו, התחמקו וכשכבר דיברו, לא הזכירו את המילה עצמה, השתמשו ב'האנשים האלה' או ב'הם'.

"הם מקוללים ויודעים את זה, לכן הם בחרו להיות עבדים." אמרה לי בכובד ראש אחת מהם.

"מקוללים?" שאלתי.

"כן", ענתה לי, "הם בני חם, הבן של נוח, ובגלל שהוא הסתכל על ערוות אביו, הצאצאים שלו צריכים להיות עבדים ואסור להתחתן איתם."

"ואיך את יודעת שהם בני חם?"

"מז'תומרת? רואים עליהם שהם בני חם."

"בטח", התערבה השנייה. "לסבא שלי היו הרבה עבדים. עכשיו הם חיים כאן בארץ ואיך בכלל אפשר לחשוב על להתחתן איתם? אמא שלי אומרת שכבר עדיף להביא הביתה גוי רק לא מהאנשים שלהם. הם מקוללים."

"אני דווקא מכיר זוג מעורב", אמר צעיר שלישי, "אף אחד מהמשפחה שלה לא הגיע לחתונה, אז הוא נעלב. עכשיו אמא שלה מנסה להיות איתו בסדר, כלומר, אחרי שנולדו להם הילדים, אבל הוא מרוב שנעלב, לא מוכן ללכת אליהם. אשתו כבר מתחרטת שהתחתנה איתו והילדים שלה הם דור רביעי מהם, ואין מה לעשות."

הרביעי קפץ בכעס. "איך אתם מדברים? תתביישו לכם. אנחנו הצעירים צריכים לשנות את המנהגים האלה. כאן זה ישראל וכולם שווים."

"רגע, ואתה תהיה מוכן להביא להורים שלך כלה מהם?" שאלה אותו הראשונה.

הוא משך בכתפיו. "לא יודע, אולי בכל זאת אפשר יהיה לשכנע אותם."

"לשכנע אותם?" צחקה הראשונה. "נו, באמת. אהבה לא שווה ניתוק מהמשפחה. לא שווה את הבושה שתעשה להורים שלך. אני מתייחסת יפה לאנשים האלה, אבל הידידות נגמרת כשמגיעים לחתונה. המשפחה שלי יותר חשובה לי מהכל."

לא היה רוע בדברים שנאמרו, גם לא התנשאות. כולם טענו שהם לא מפלים את הברייה לרעה, אבל הנישואין איתם אסורים מן התורה. היו בדברים שלהם אמונה עמוקה שאלה סדרי עולם נכונים, יחד עם חשש לפגוע בהורים ובמשפחה המורחבת.

*** 

עד שנת 1974 העבדות באתיופיה היתה חוקית. כלומר, אנשים הלכו לשוק וקנו עגבניות, דלעת ושני עבדים, והכל בכמה דולרים ספורים. רוב העבדים הגיעו מקניה ומסודן. סוחרי העבדים היו חוטפים אנשים (ילדים בעיקר), קושרים בשלשלאות ומצעידים אותם לעבר שווקי העבדים. כמדינה נוצרית, באתיופיה היה לסוחרי העבדים המוסלמים פחות קושי במכירת עבדים מוסלמים. גם היהודים קנו עבדים. לרוב הם גוירו וצורפו אל הבית המורחב. בחלק מהמקרים היחס אליהם היה כאל עובדים מן השורה. במקרים אחרים, התייחסו אליהם כמו בסיפורים מוּכּרים מהעבדות באמריקה: הצלפות שוט על אי-ציות, ושימוש בשפחות כאמצעי להרבות את העבדים באופן עצמי. ילדים שהיו בניה של השפחה ושל בעל הבית זכו לעתים לעלבונות רבים מצד הילדים החופשיים שזרקו עליהם אבנים, היכו וקיללו אותם. לפעמים בעל הבית לקח לעצמו שפחה כפילגש והקים לה בקתה בשטח המשפחה. במקרה כזה, הפילגש היתה זוכה ליחס משפיל מצד האשה החוקית, ולא פעם היו גם נסיונות לרצוח את השפחה וילדיה.

אחרי השיחרור מעבדות, בסך הכל לפני כשלושים שנים, נשארו רוב בני הברייה עם המשפחות בהן חיו קודם כעבדים, לא שהיה להם לאן ללכת. לחלקם עדיין התייחסו כאל עבדים. בכל המקרים, גם כאשר התייחסו אל העבדים בהוגנות יחסית, חל איסור חמור על נישואין איתם. תיכף נחזור לזה.

כמו שבאמריקה היה קל להבחין בין העבדים השחורים לבין אדוניהם הלבנים, כך היה גם באתיופיה. רק כאן בארץ רואים בכולם 'שחורים'. שם, האתיופים, גם היהודים שבהם, נקראו 'אדומים',  ואילו העבדים היו ה'שחורים'. מי שמכיר את הקהילה מקרוב, יכול לזהות את ההבדלים. בעוד שהאתיופים הם בעלי גוון בהיר ותווי פנים דומים יותר לאדם הלבן, הברייה כהים יותר ובעלי תווי פנים אפריקאיים. יחד עם זאת, בגלל ריבוי ילדים שהם צאצאי ברייה ואדונים אדומים, הזיהוי המיידי לא תמיד אפשרי היום. ישנם הרבה חצאי ברייה - דור שני לעבדות, רבעי ברייה - דור שלישי לעבדות, וכן הלאה. כאשר זוג ממוצא אתיופי מתכוון להתחתן, מתקיים טקס 'ספירת הדורות' שבו בוחנים את כל שושלת היוחסין של שני הצדדים, בעיקר כדי למנוע נישואי קרובים. אבל במידה ויש ברייה שבעה דורות אחורה, הנישואין בלתי אפשריים ולא יאושרו על ידי הסמכויות הדתיות ועל ידי המשפחה של הצד שאין בו ברייה (בארץ קוצרה ספירת הדורות לחמישה דורות אחורה בלבד, אולם המהדרין והמקפידין עדיין סופרים את שבעת הדורות). כבר יש כאן מקרים של נישואין כאלה, אבל הזוג צריך להתכונן לניתוק וחרם מצד אחת המשפחות.

בן הקהילה האתיופית יימנע מלהגיע לביתו של ברייה. אם בכל זאת יבוא, הוא לא יאכל שם בשר ולא ישתתף בטקס החברתי של הכנת הקפה ושתייתו (טקס הבּוּנָה). אולם מאחר והמבנה המסורתי התפרק, אי אפשר תמיד לזהות אם האדם הוא ברייה או לא, וכאן בארץ, לא מעט מעדיפים שלא לחטט בציציות השכנים כדי לוודא את מוצאם. בשונה מהוריהם, הצעירים לא יחקרו אותו ואת סביבתו ויקבלו אותו כפי שהוא, אבל רובם עדיין פוסלים על הסף נישואין כבלתי אפשריים.

סיפור דומה להפליא קיים במקום אחר בארץ, בין הבדואים. גם שם היתה עבדות. זאת הסתיימה לפני שישים שנים, עם קום המדינה. אלפי בדואים שחיים כאן בארץ הם צאצאי עבדים, או שהיו בעצמם עבדים. סוחרי עבדים חטפו ילדים במזרח אפריקה, ולאחר שהעבירו אותם את תעלת סואץ, מכרו אותם לבדואים. גם בין הבדואים ישנה הקפדה על הפרדה מוחלטת בין הבדואים 'הלבנים' לבין הבדואים השחורים, צאצאי העבדים. הסטיגמות עליהם דומות לאלו שיש על הברייה: הם מלוכלכים, עצלנים וטיפשים. מעמדם נמוך והעוני אצלם קשה יותר מאשר אצל הבדואים הלבנים. הילדים סובלים מקריאות גנאי 'עאבד' או עאבדה', ממש כמו שהיה אצל ילדי הברייה. גילויים כאלה של גזענות ועלבונות היו נדירים בחברה הנוודית, בה היו מעט משפחות עבדים בסביבה המיידית, אבל החריפו עם המעבר (הכפוי בחלקו) ליישובי הקבע. יחד עם זאת יש הכחשה. כששאלתי בדואים על העאבד (או העביד), הם התחלחלו כאילו אמרתי על מישהי שהיא זונה. אין אצלנו שום בעיה, הם שווים בהכל ואין שום גזענות, הכחישו בתוקף. אבל ברור שלעולם לא יינשאו למישהו מהם. איסור הנישואין אפילו חמור יותר מאשר אצל הברייה. בעוד ה'נשק' בו משתמשים יוצאי אתיופיה נגד נישואין אלה הוא ניתוק והחרמת הזוג, הרי אצל הבדואים נישואין כאלה עלולים להביא למותם של בני הזוג. הקהילה כולה מתגייסת כדי להפריד ביניהם ולמנוע את הנישואין, ואיום ברצח מתקבל בשתיקה של הבנה.

יש סיפורים שנראים כאילו הם שייכים לספרי ההיסטוריה, אבל הם מתרחשים כאן. הברייה והבדואים השחורים חיים איתנו בארץ, יש לכולם תעודת זהות ישראלית והם אזרחי המדינה. העבדות אולי בוטלה, אבל השיעבוד עדיין קיים בתודעה, ואת זה – שום תעודת הזהות לא מוחקת.