לשם ובחזרה

זהו. סיימתי את התיקונים. בתסריט אחד השופט מִתפעל מהעבודה שנעשתה, מסמן וי ומאשר. עננים ורודים בשמיים ואני מדלגת באושר לעבר האופק האינסופי. בתסריט אחר, השופט בוחן כל פסיק ופסיק, גוער בי על טעות הגהה בעמוד 123 ועל כך שלא עשיתי את כל השינויים שהוא ביקש (באמת לא עשיתי). הוא מחזיר לי לתיקונים נוספים, אני תולשת את השיער שעוד נותר לי על הראש ודופקת את הראש בקיר. המנחה שלי מגישה ערעור, שופט רביעי נוטל את העבודה לידיו ובמשך כמה וכמה וכמה חודשים מעיין בה בכובד ראש. אחר כך כידוע, המשיח יגיע ואז למי בכלל יהיה אכפת.

באופן סימלי, השיכתוב ארך עשרה חודשים, כמשך הזמן שהשופט השלישי החזיק את העבודה, וכמעט פי שלושה מהזמן שלקח לי לכתוב את האוריגינל המופתי. אני מסתכלת אחורה ושואלת איך לכל הרוחות הצלחתי למזמז את העסק הזה כל כך הרבה זמן. תירוצים יש המון: ילדים, עבודה, נקיונות, בישולים וישרא, לא בהכרח לפי הסדר הזה. אבל נדמה לי שזה לא היה רק עניין של זמן אלא גם של דרך חשיבה חסרת הגיון שכל הנסיונות שלי לעקוף אותה נתקלו בקיר אטום. כאילו עמדתי בראש הר וראיתי את נקודת המטרה ממש קרובה, אבל כשהתחלתי ללכת הסתבר שאני תקועה בין נקיקים שהסתתרו בעורמה במרחק האווירי הקצר שבין נקודת התצפית לבין היעד. נראה שהדרך הקצרה תקעה אותי במבוך שכולו הליכה עקרה במעגלים. לא עזרו לי נימוקים רציונליים שבסך הכל צריך להוסיף פה פיסקה ושם מילה וקצת ציטוטים חדשים וגמרנו. בלית ברירה, ויתרתי על קפיצות דרך חינניות ודילוגים מהירים מעל מהמורות, לקחתי טורייה והתחלתי לסלול את השביל מהתחלה. בנאדם חכם ממני היה מצליח לקחת את החלק הכי קשה, הדיון, לנער פה ושם ותוך יומיים-שלושה להוציא אותו כמו חדש. חודשיים ניסיתי את קיצור הדרך ורק  אבק עלה מהמקלדת. לעומת זאת, מהרגע שהתעלמתי מהגירסה קודמת, הצלחתי לסיים. חשיבה של פרד.

אי אפשר בלי להוריד את הכובע בפני שלישייה שקראה, העירה, הציעה וייעצה לי: פארה ווי, חוד התער

וקלמן. וכמובן זוליש, הבולדוזר הבלתי נלאה שלא בחל באיומים, חנופה, הסברים וסתם בעיטות בתחת כדי להזיז אותי קדימה. שלא לדבר על האנרגיות שזרמו לכאן אחרי הפוסט האחרון.

אז לאור ההצלחה של מתנדבי ישרא לשנע אותי עד לקו הסיום הזמני, עכשיו  אני זקוקה לשלושה בריונים חדורי רוח קרב, רצוי בעלי אוסף מגוון של קללות רב-לשוניות או נסיון מוכח בניקוב צמיגים והשלכת רימוני רסס. שלוש מכשפות בקיאות במאגיה שחורה יישומית יכולות לתת את הפיניש האלגנטי למשימת השיכנוע. אולי בכל זאת יש סיכוי שבדרכי נועם יצירתיות אפשר יהיה לראות את האופק מפציע מבין הערפילים.

***************

שווה קפיצה: לפעמים אני קוראת פוסט מעניין או מיוחד ורוצה שעוד אנשים יקראו ויתלהבו. אז מעכשיו, בסיום כל פוסט, אני מוסיפה לינק לאחד מיוחד כזה.

ולפעם הראשונה, פוסט בבלוג חשוב שעושה כבוד לבלוגוספירה בכלל ולישרא בפרט. הסבר סבלני ומאיר עיניים על הכסף שלנו ולאן הוא הולך. תקראו, ושלא יעבדו גם עליכם בעיניים