לפני כמה שבועות פגשתי גבר מבוגר ומשכיל, יוצא אתיופיה. בשיחה בינינו העליתי את נושא הבריה. רציתי לדעת מה אדם שחי באתיופיה רוב חייו חושב עליהם. הסתבר לי שמשפחתו היתה הבעלים של שני עבדים. תשמעי, אמר לי, כאן אתם עושים מזה עניין גדול. הנה, עובדה שלמרות שהיה שיחרור של עבדים בשנות השבעים, הם נשארו אצלנו באותם תנאים. לא רצו ללכת. את שומעת את המילה 'עבד' וישר מדמיינת עוול ודיכוי, אבל תדעי לך שזה בכלל לא היה ככה. נכון שהם לא קיבלו שכר, אבל היה להם טוב איתנו. הם ידעו שלא משנה מה יהיה, אנחנו נעשה הכל כדי שיהיה להם אוכל ומחסה. הם לא יישארו לבד, תהיה משפחה שמחוייבת אליהם. לא סתם מחוייבות, אלא אחריות רצינית, כמו בעל לאשתו.
כמו בעל לאשתו. שלוש המילים האלה נתקעו לי בראש. היה בהן משהו שהציק ולא הרפה. למה כמו בעל לאשתו? מה הקשר בין הבעלות על עבד לבין בעל ואשתו? בעל-עבדים ובעל לאשתו. בעלות. מה פתאום בעלות? מה זה בכלל עבד? עבד הוא אדם שנקנה על ידי אדם אחר ואין לו אפשרות להשתחרר מהבעלות הזאת כשהוא רוצה. בינגו. טקס הנישואין היהודי הוא טקס קנייה של אדם אחד על ידי אדם אחר. המילה 'בעל' היא לא מקרית. הגבר קונה את האשה בשווה כסף. אם ירצה, יוכל לקנות אותה בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. ההגדרה הזאת היא חלק מרשימה שבה מוגדרות דרכים לבעלות על רכוש: ראשונה הבעלות על אשה, אחריה על עבד עברי, אחר כך על עבד כנעני. הבאים בתור הם הבהמות והנכסים (מסכת קידושין, פרק א'). כולם מופיעים יחד באותה רשימה, כן, האשה, העבד והבהמות. יחד עם זאת, אשה ועבד עברי יכולים לקנות את עצמם בחזרה. העבד העברי בכסף וביבול, והאשה בגט או כשהבעל שלה מת. אבל בעוד לעבד עברי יש שמיטה ואז חייב הבעלים לשחרר אותו, לאשה אין שמיטה. היא תשוחרר אך ורק אם הבעלים שלה ירצה לשחרר אותה, אי אפשר להכריח בעל לשחרר את אשתו. אפשר לבקש, אפשר ללחוץ ובעיקר – אפשר לשלם לו שוחד כבד כדי שייעתר ויסכים לשחרר את רכושו לשימושם של אחרים. אבל הוא חייב לרצות, כדי שלא יהיה "גט מעושה", שהוא בדיעבד לא תקף.
הלו, יגידו לי כאן, מה את מקשקשת? הרי זה רק סמלי. האשה באה בשמחה אל המערכת הזאת, היא רוצה להתחתן. העבד לא רוצה להפוך לעבד, אבל אשה כן עושה את זה מרצונה החופשי. אז נכון שזה סימלי, אבל עדיין, העיקרון הזה משפיע על חיים של אלפי נשים. לא כשהזוגיות טובה ולאף אחד לא אכפת שפעם, באולם ארועים, בשמלת קצפת מלמלית הגבר קנה את האשה בשווה כסף. אלא כשהזוגיות לא טובה והולכים לפירוק החבילה. אז מסתברת המשמעות של הקנייה הזאת. כמו שחמור לא יכול להתעורר בבוקר ולהחליט שהוא כבר לא שייך לבעלים שלו, כך לאשה אין שום זכות להחליט שהיא כבר לא שייכת לגבר, זכות במובן המשפטי. במובן הזה לחמור יש יותר זכויות. אם הוא עובר התעללות, למשל, הרשויות יכולות להפקיע אותו מידיו של הבעלים. אשה, גם אם היא עוברת התעללות, אף רשות לא יכולה לבטל את הבעלות עליה. כאמור, רק אם הוא מסכים מרצונו החופשי לשחרר אותה. אבל למה להשתחרר רק כשיש התעללות? גם כשהאשה סתם לא רוצה להיות יותר אשתו החוקית של הגבר. לא מתאים לה, לא טוב לה. ועדיין, אין לה שום זכות חוקית להשתחרר.
כשעבד לא עושה את עבודתו, זכותו של הבעלים לכפות עליו את תפקידו, ואם זה אומר מכות, אז מכות. זכותו, זהו רכושו. נכון שהרעיון לתפוס פטיש ולהרוס מכונית רק בגלל שהיא לא נוסעת כמו שצריך הוא לא רעיון מאוד מוצלח וגם לא משתלם כלכלית, אבל גם זאת זכותו של אדם על רכושו. ומה במקרה של אשה שנרכשה בכספו של הבעל ולא עושה את המטלות שלשמן נרכשה? הרמב"ם למשל אמר: "כל אשה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (משנה תורה, הלכות אישות כ"א. אגב, גם הרמב"ן היה בדיעה הזאת), הרשב"א אפילו המליץ על הצלפה בשוט כדרך לחינוכה הנאות של רעייה מרדנית.
אני לא אומרת כאן שההלכה עודדה מכות. להיפך. היתה התנגדות די רחבה להכאת נשים, בעיקר כשהיתה שרירותית. אבל עצם העובדה שלמרות שעל הגבר לנהוג באשה בכבוד, הרי במקרים מסויימים מכות היו מוּתרות, מתבססת על ההנחה שאשה היא רכוש. הנקודה היא שאין כאן שום הדדיות. זה לא ששני הצדדים מחוייבים למלא את תפקידם ובמידה ולא עושים זאת, הצד האחד יכול להעניש את השני. הענישה, כעיקרון משפטי, היא חד כיוונית: רק מהבעל לאשתו.
אבל נעזוב רגע את הפסיקות האלה. נגיד שלצורך העניין הנוכחי זה לא רלוונטי, גם אם עדיין אלפי גברים חושבים שזכותם להכות את הנשים שלהם. אז מה כן רלוונטי? העובדה שגם אם האשה מוכה או סובלת בחיי הנישואין, עדיין אי אפשר לכפות על הבעל לתת גט. במקרים נדירים מאוד בית הדין יודיע לבעל שחובתו לתת גט לאשתו, אבל אם הוא לא רוצה, בית הדין עצמו לא יכול לשחרר אותה, רק להפעיל סנקציות שמופעלות כאמור רק במקרים מאוד נדירים. אשה מסורבת גט היא אחת שלגביה בית הדין קבע חד משמעית שעל הבעל לתת לה גט; לעומת זאת, אלפי נשים שהבעלים שלהן מסרבים לתת להן גט במשך שנים, לא מוגדרות כמסורבות גט, כי בית הדין לא קבע שיש כאן חובה. אם הגבר מתנה את הגט בויתור על רכוש או על תלונה במשטרה או על זכויות אחרות, זה לא יפה ולא נחמד, אבל מותר לו, זאת עדיין לא סיבה שבית הדין יפעיל סנקציות.
אמנם זכותו של הגבר לסרב לתת גט, אבל הוא יכול בלי שום בעיה לחיות עם בת זוג אחרת, להוליד איתה ילדים ולהוריש להם את רכושו. באותו זמן, האשה תקועה. אסור לה להנשא, אסור לה ללדת ילדים, אסור לה לקיים יחסי מין עם גברים אחרים. עבור נשים דתיות זאת מגבלה חמורה, אבל לרוב החילוניות לא אכפת שבית הדין אוסר עליה להכנס למיטה עם גבר אחר או להקים מערכת זוגית חדשה. מצד שני, כל אחת מהן, החילונית והדתייה, צריכה לקבל את העובדה שעל פי חוקי מדינת ישראל היא נשואה, גם אם הגבר בינתיים הקים משפחה חדשה לתפארת. הנקודה היא לא השאלה אם לאשה יהיה אכפת ללדת ילדים שירשמו בספרים השחורים כממזרים, אלא עצם העיקרון שלאשה אין זכות לקום ולהגיד שאין לה יותר עניין בנישואין האלה, שאין לה יותר עניין להיות מוגדרת כאשתו של אדם שאותו היא מתעבת. והרי בזה התחלנו למעלה: מה שמאפיין עבד, היא העובדה שהוא לא יכול לקום וללכת, אין לו אפשרות להשתחרר מהבעלות. הוא מוגדר באופן רשמי ובאופן חברתי כרכושו של אדם אחר.
אני באמת לא מצליחה להבין למה טקס נישואין כרוך בכלל בקניין. הרי זה לא רק שריד סמלי, הקנייה הזאת מעוגנת חוקית ומשפטית ויש לה משמעות חברתית, כלכלית ומינית. אז אנחנו נורא מזדעזעים לשמוע שהעבדות היתה קיימת עד לא מזמן אצל האתיופים והבדואים, אבל בפועל הרוב מסכימים לקיים את טקס הקנייה הזה ועוד להזמין לכבודו דיג'יי, אולם ושמלת קצפת.
*************************************************
על נשים במשפחות מורכבות