לשם ובחזרה

יאללה, אמרתי לעצמי. אמנם אין לי כסף מיותר, אבל הגיע הזמן להשקיע במה שמייצר את הכסף, בקריירה שלי; לברר איך זה שלמרות כל הכישורים והידע והתעודות, אני עדיין לא מצליחה להרוויח מספיק כסף שיביא את הילדים שלי לחכות בתקווה לירושה. בינתיים נראה שהם בעיקר מצפים בדאגה לרגע שבו הם יאלצו לממן את הקטטר וההליכון שלי.

לא ששיניתי במשהו מההתנהלות שלי והחלטתי סוף סוף לשבת ולתכנן בתבונה את העתיד, הו לא. הדפוסים הישנים ממשיכים לשרת אותי נאמנה, גם אם הם מזניקים אותי קדימה ביעילות של קביים מבטון. הגעתי לזה במקרה, כמובן, כמו כל דבר בחיים שלי. במפגש משפחתי אחותי סיפרה על יועצת תעסוקתית שעזרה לה להגיע למשרת החלומות שלה, וגם להחזיק בה מבלי להתפטר או להיות מפוטרת תוך חמש דקות. הסיפור שלה היה יכול להשאר  בגדר אגדה אורבנית משפחתית אלמלא סיפרה לי על המעלה העיקרית של אותה יועצת: אין אצלה פוציניו מוציניו, היא לא מהססת לשים דברים על השולחן גם כשהם לא נעימים או בוטים. אומרת הכל בפנים.

מצא חן בעיניי.

אחר כך גם ניסיתי להבין למה אני מוכנה לשלם חצי מהשכר החודשי שלי לבנאדם רק כדי שיגיד לי את דעתו עלי. הרי אני יכולה לקבל את זה מחברים, בני משפחה וקוראים בבלוג. כל מה שאני צריכה זה לבקש שיגידו את האמת עלי, אבל באמת באמת. נו, מה הבעיה? הרי אני מאמינה לכל מה שאומרים עלי, בתנאי כמובן שזאת תהיה ביקורת. טוב, אני מגזימה כרגיל. אבל אני יודעת כמה קשה להגיד לאדם קרוב דברים לא נעימים, גם כשזה אמור לעזור לו.

גם אני חוטאת בזה, כמובן. הנה, אחותי. הרי יכולתי להגיד לה בחינם מה גרם לה להסתכסך עם הממונים עליה והקולגות שלה בכל מקום עבודה שהגיעה אליו, בהנחה שמופעי הסטנד-אפ שהיא מספקת לנו בארועים משפחתיים לא שונים בהרבה מאלה שהיא מפגינה במקומות העבודה. הפרפקציוניזם שלה והציפייה שכולם יתנהגו כמוה וישקיעו את כל הזמן והנשמה במשימה שלפניהם יחד עם תובענות בלתי פוסקת יכולים להוציא כל אדם מדעתו. זה מוכר לי מהיחסים שלי איתה. אבל נזהרתי, אמרתי בעדינות, הלכתי סחור סחור, רמזתי, סיפקתי לה גירסה מרוככת. היועצת, לעומת זאת, אמרה לה את הדברים האלה ללא כחל ושרק. מה שהכי חשוב, הדגישה אחותי, הוא ששתיהן ידעו שהביקורת הזאת מיועדת כולה לעזור לה לחשוף את הבאגים כדי שאפשר יהיה לתקן ולשנות. לא פעם, כשחזרה מפגישה איתה היא בכתה במכונית כל הדרך הביתה. בכתה בכתה, אבל הצליחה לשנות.

נראה לי שהכנות האמיצה הזאת להגיד גם את הדברים הלא-נעימים, ולהגיד אותם בדרך שתעזור לאדם האחר לקבל אותם ולעשות איתם משהו – התכונה הזאת היא מצרך די נדיר ביחסים בין אנשים. לא יודעת מה קשה יותר: להגיד או לקבל. בעצם, קל להגיד שרוצים לקבל ביקורת אמיתית, אבל כשזה קורה בפועל, מסתבר שכל המנגנונים נזעקים להגן על האגו הפגוע.

***

בחצי השעה הראשונה של הפגישה עם היועצת דיברתי ודיברתי, סיפרתי לה כל מה שנראה לי רלוונטי. היא הקשיבה בתשומת לב, רשמה הערות, הנהנה ועשתה מדי פעם אהההה כזה מקצועי. כשעצרתי לנשום, שאלה אם אני רוצה משוב ראשוני על מה שאמרתי. בטח שאמרתי כן. הרי בשביל זה אני משלמת לה, כדי שתגיד לי את הדברים בכנות ובאומץ, גם כשהם לא נעימים או בוטים.

טוב, אמרה לי היועצת, לפני שאנחנו נכנסים לתכל'ס, אני רוצה לשקף לך מה היה הרושם העיקרי שקיבלתי מהדברים שסיפרת, בסדר?

הנהנתי.

אז ההתרשמות העיקרית שלי היא בעיקר מהביקורת הקטלנית שיש לך על עצמך. מה מביא אותך לעשות את זה?

מה פתאום, אמרתי בתקיפות. זאת לא ביקורת עצמית. כל מה שאמרתי על עצמי נכון ומדויק.

אז למה את מתגוננת?

אני לא מתגוננת, התגוננתי מייד. זאת לא התגוננות, זאת המציאות!

תראי את התגובה שלך, אמרה לי בנחת. במקום לבחון את ההערה שלי, קפצת וניסית להוכיח שאת צודקת ואני טועה. לא היית מוכנה להקשיב באמת למה שאמרתי ולנסות להבין מאיפה זה בא, ישר שלפת נימת קול תקיפה ודעתנית כדי לסתור אותי.

מילכדה אותי זותי. יוצא שהביקורת העצמית היא הדרך שלי לדחות ביקורת חיצונית. אבל הרי אני כן מוכנה לקבל ביקורת חיצונית, או ככה לפחות האמנתי עד לאותו רגע. אז מסתבר שאני מוכנה לקבל רק את מה שאני בעצמי כבר מאמינה בו, והודפת את מה שאני לא מסכימה איתו. יוצא שככל שאני מבקרת את עצמי יותר, ככה אני תופסת את עצמי כפתוחה יותר לביקורת. ואם פתיחות לביקורת היא אחת התכונות החיוביות שאני מייחסת לעצמי, יוצא שגם היא לא נכונה ועכשיו אני יכולה להוסיף לעצמי עוד תכונה שלילית לאוסף. מכאן, שאם אני מקבלת את הטענה שלה שאני נוטה לבקר את עצמי, אז הביקורת העצמית שלי רק גדלה, והרי זה מה שטענתי מלכתחילה, לא?

תשמעי, אמרתי לה. איך כל זה בכלל קשור לקריירה שלי ולירושה של הילדים?

היא נאנחה. נסיון התחמקות יפה. כשתמצאי את הקשר ביניהם, תדעי שאת על המסלול הנכון. ועכשיו, שנחזור לשאלה שלי?

שווה קפיצה

בפעם הקודמת שכחתי. אבל ברוח הפוסט הזה אני מספיק נדיבה כדי לסלוח לעצמי הפעם. תלייה לקול מצהלות ההמון תהיה רק בפעם הבאה.

אז שניים בבת אחת:

בלוגר שהוא זמר של אהבה ונשמה. כאן ההזמנה להופעה

ואם כבר נשמה, אולי מישהו מכם יכול לעזור כאן?