מדי פעם יוצא לי לקרוא עצות מועילות לעקרות הבית. כל מיני רעיונות מפונפנים למי שהבית שלה תמיד מצוחצח, האוכל אצלה חם וטעים ומחכה לסועדים, המצרכים מסודרים לפי התאריך במקפיא וכל מה שחסר לה בחיים זה רק שהמגבות בארון תהיינה מיושרות לימין על פי הצבע. ואני מהרהרת לעצמי שאין הגיון בזה שעקרות ביית מצטיינות יתנו עצות לאותן חסרות כישרון שברכיהן פקות למראה הבלגן בסלון וערימת הכלים בכיור; הרבה יותר סביר שעקרות הבית הגרועות יתנו את הטיפים שעוזרים להן בהישרדות היומיומית. מאחר ויש לי הכבוד להימנות עם הקהל האנונימי מהזן השני, חשבתי לחלוק איתכם כמה עצות מועילות לניהול משק הבית לפני שאפנה לדיון בנושא עצמו.
ספונג'ה: הנה, משהו שרק המחשבה עליו עושה לי רעד בכל המפרקים. לשטוף היטב סחבה, לקחת דלי, למלא במים, להכניס שמפו מיוחד, לטבול סחבה, לשפוך מיים, לשפשף טוב טוב, לגרוף החוצה את המים, לשטוף את הסחבה, לנגב טוב טוב – ולבסוף כשפותחים את הדלת, קרן שמש זכה מאירה על טביעות רגליים מבוצבצות וטריות על הרצפה הבוהקת. תודו שזה ישר מוציא את החשק להתמסר לתהליך המייגע שתואר לעיל. אז הנה פטנט שחוסך כאבי לב מיותרים: סחבת רצפה ממיקרופייבר. היא לא באה במקום זעקת השבר האוטומטית, אלא סתם חוסכת עבודה. למלא דלי במיים, לטבול את הסחבה ולסחוט, לעבור על הרצפה, לטבול שוב מדי פעם את הסחבה במיים, וזהו. אם לא מגזימים ופותחים את כל החלונות והתריסים כדי שקרני שמש בוגדניות יאירו על פסים שהתפלקו פה ושם, זה נראה ממש כאילו הזעתם על הרצפה את כל התהליך הדרוש. על טביעות הרגליים אפשר לעבור עם הסחבה והן נעלמות (טוב, לא לגמרי. הרי חוק שימור החומר פועל לצערי גם על הרצפה, אבל תודו שהלב פחות נשבר).
כביסה: הזיכרון הכי דומיננטי שלי מבית ההורים הוא ערימות הכביסה בכל הבית (הנקייה. המלוכלכת מילאה את המקלחת). באים אורחים – דוחפים הכל לפינה חשוכה ומכסים במפה פרחונית. אין אורחים – מזיזים את הערימות ימינה או שמאלה לפי הצורך. אני החלטתי שלילדים שלי אעניק זכרונות אחרים מהבית (למשל אוכל מחומם מלפני שלושה ימים. שיהיה מה לספר לפסיכולוג). לא רוצה ערימות כביסה נקייה מסתובבות בכל מקום. בהתחלה זה היה פשוט, שני אנשים וזהו. אבל אחר כך הפציעו הילדים לעולם, ומי שלא ראה כביסה של ילדים, לא ראה ערימות מימיו. גייסתי את שריריו המשורגים של הגבר המשפחתי להתקנת שלושה מדפים מעל מכונת הכביסה. הדבקתי פתקים עם השמות והנחתי סלסלות על המדפים. את הבגדים שמתי בסלסלות ואת התחתונים והגרביים שמתי ביחד, כמו בקומונה. מי שרוצה בגדים נקיים בא ולוקח משם. הילדים ראו כי טוב, והעיפו מהחדרים שלהם את הארונות המתפרקים שקניתי במחיר מציאה באייס. כמובן שהפנטזיה שהבגדים המלוכלכים ינחתו ישר בסלי הכביסה נגוזה כמו כל הפנטזיות של עקרת הבית הגרועה, אבל לפחות הנקיים על המדפים מעל מכונת הכביסה, ולא מתגלגלים בבית.
מגבונים: לא כאלה מבושמים ועדינים וכל הקישקוש הזה. הפשוטים שקונים בחנות של הכל בשני שקלים. בזמן שמחכים שהקומקום ירתח או מדברים בטלפון או אפילו מקשיבים לסיפורים הנרגשים של הילדה על בית הספר והחברות שלה, שולפים מגבון ומעבירים על מה שיש בסביבה. המתגים והשקעים, טביעות אצבעות על המיקרו, כתמים על הקומקום, מכשיר הטלפון, משענות הכיסאות, ידית הדלת וכן הלאה. אלה כתמים ערמומיים שמצטברים בלי שעינה המפלבלת של עקרת הבית תשים לב אליהם. כשהם ישנם רואים אותם, כשהם נעלמים, אף אחד כמובן לא זוכר שאי פעם היה כתם שחור על מתג האור או נתזים בגוונים עכורים על דלת הכניסה. אבל זה חלק מגורלה של עקרת הבית, רוב זמנה נשאב לדברים שלא אמורים להיראות, ולכן כשהם לא נראים, אף אחד לא שם לב שאי פעם הם היו שם. אבל זה כבר שייך לדיון בחלק הבא.
***
ועכשיו, אחרי שפתרתי לכם את בעיות הספונג'ה, הכביסה והכתמים המצטברים, הגיע הזמן להרים רגליים למעלה ולדון ברצינות בשאלה איך קשורה עקרת הבית לדאלאי-לאמה וליבשת אפריקה. על זה – בחלק השלישי של הסידרה.
ובינתיים, אם יש לכם עוד עצות מועילות לעקרות בית גרועות, הבלוג לרשותכם.
שווה קפיצה
סידרת מלב"ה של רונן קידר. תיאור חד, מצחיק ושנון של קורס שבו לומדים אנשים מכל קצוות העולם לקראת מבחן שיכריע את גורל האזרחות שלהם בגרמניה. אנתרופולוגיה אורבנית ותובנות של בלוגר שמילים הן גם המקצוע שלו.
כאן הפרק הראשון
וכאן כל הסידרה בסדר הפוך, מהפרק האחרון עד להתחלה
ובונוס: פוסט על ספר השירים "סימני נשיכה" של רונן קידר שיצא לאור לא מזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
