לשם ובחזרה

במשך כמה ימים הקטנה היתה מוטרדת. כאבי בטן, חוסר תיאבון ושלושה לילות רצופים שבהם התעוררתי איתה במיטה (בחמש בבוקר, עם רגליים קפואות אחרי שכל השמיכות נמשכו ממני). ניסיתי לדובב אותה, אבל היא התעטפה בשתיקה או התפרצה בזעם. כבר אמרתי לעצמי שאוי לי איך אני מגדלת בבית פרימדונה מפונקת (מה שנכון בכל מקרה), כשהיא התיישבה במטבח על השרפרף בזמן שהכנתי לה את הפירה היומי ושאלה בקול מהוסס: אמא, תגידי, זה נכון שעוד מעט סוף העולם?

עוד מעט מה?

סוף העולם. השמש מתקרבת לכדור הארץ והוא יתפוצץ בעוד שבועיים. אפשר לא ללכת לבית הספר?

עזבתי את הפירה והתיישבתי על הרצפה, לידה. מאיפה שמעת את זה? שאלתי והסתכלתי עליה. היא לא צחקה, הפנים היו רציניים לגמרי ואפשר היה לראות את החרדה בישיבה הכפופה והמתוחה. לקחתי אותה לספה, היא ישבה לי על הברכיים, נצמדה אלי וסיפרה שחברה שלה, מורן, שהיא לא סתם אחת מהכיתה שלה, אלא ילדה מכיתה ג', אמרה לה שבעוד שבועיים זה יקרה.

במשך שעה העמדתי את המוניטין שלי כאדם מבוגר וכאמא מול זה של מורן יודעת-הכל. בסוף היא השתכנעה ודרשה בתוקף את השניצל והפירה כי היא מתה מרעב.

למחרת, חזרה עם פרצוף מדוכדך. מורן סיפרה לה שהיא שמעה את הידיעה הזאת בחדשות ערוץ 2, ושם כידוע, אומרים רק אמת. שוב ישבנו לדסקס, הראיתי לה את העיתון (אין אף ידיעה!), פתחתי את הווינט בעמוד החדשות (את רואה? לא כתוב כאן כלום), אבל היא בשלה: מורן שמעה את זה בחדשות בערוץ 2. התקשרתי לחברה, שמתי את השיחה ברמקול ושאלתי אותה אם היא שמעה משהו בחדשות בערוץ 2 על סוף העולם. הקטנה השתכנעה.

יומיים עברו והיא שוב חזרה הביתה קודרת, הפעם מורן הודיעה לה שעובדה, גם ההורים שלה ראו את זה בחדשות. בלילה, הקטנה פחדה ללכת לישון, סיפרה על חלומות בלהה שיש לה כבר כמה לילות. ישבתי לידה והחזקתי לה את היד עד שנרדמה. למחרת קניתי לה לוכד-חלומות ענק עם נוצות ורשתות במקום הקטנצ'יק שהספיק למכשפות שפעם נהגו לבקר אותה. שוב שיחה ארוכה, והפעם היא הודיעה לי שהיא מאמינה לי בתישעים ותשעה אחוזים, ולמורן רק באחוז אחד, אבל זה מספיק כדי להפחיד אותה.

כמה ימים שקטים, ואז שוב הגיעה כולה מבוהלת. החום שיש בחוץ, הסבירה לי, זאת ההוכחה שהשמש מתקרבת, ככה מורן אמרה לה. בחורף אמור להיות קר, ועובדה שחם נורא בחוץ. אולי בכל זאת אפשר לוותר על בית הספר? חבל לבזבז שם את הימים האחרונים של העולם. כשאמרתי לה שיש לי עבודה למחרת, היא נעצה בי עיניים חומות ענקיות ונדהמות. סוף העולם מגיע ואת רוצה ללכת לעבודה? לא עדיף לך להיות איתי בבית?

התקשרתי לאמא של מורן וסיפרתי לה על הסאגה. היא היתה נבוכה, לא האמינה ולבסוף הודתה שמורן היא ילדה עם דמיון מאוד מפותח ואולי חיברה בין ערוץ המדע לבין הסידרה 'האי' והחליטה שסוף העולם כבר כאן. ביקשתי ממנה לדבר איתה ולהודיע לה על ביטול סוף העולם.

למרבה המזל עברו שבועיים והמועד המסוכן חלף. בלילה לפני השינה הקטנה מנסה כל הזמן להסביר לעצמה ולי איך זה שחברה שלה סיפרה לה מין סיפור כזה, אם היא התבלבלה או אולי שיקרה בכוונה. אבל חוץ ממורן שעדיין לא ברור אם היא שקרנית או לא, מטרידה את הקטנה התשובה שנתתי לה בהיסח הדעת. תגידי, היא חוזרת על השאלה, אם סוף העולם היה מגיע, באמת היית הולכת לעבודה במקום להישאר איתי בבית?

אני עונה לה שברור שהייתי נשארת איתה, אבל השאלה שלה נשארת לי בראש. נניח שהייתי יודעת שסוף העולם מתקרב, מה באמת הייתי עושה?

(כאן הפוסט הסתבך. הפלגתי בהשערות איך הציביליזציה שאנחנו מכירים קורסת תוך יום אחד כי אף אחד לא ילך לעבודה, וזה אומר שבבת אחת לא יהיו חשמל, מיים, טלפון, תקשורת, משטרה, צבא, חנויות, דלק וכל השאר. ומה יהיה גורלו של היצר האימהי כשכולם הולכים להיכחד: האם להסתגר בבית עם ילדים מוטרפים מחרדה באמת תהיה הבחירה האוטומטית? ומה עושים כשאין שום עתיד, מתנחמים בנצח ומתפללים בדבקות או הולכים להתנסות בכל חוויה אפשרית?

בקיצור, נהיה פוסט כל כך מתסכל ומורכב שבחרתי לגנוז את כל החלק הזה )

שווה קפיצה

פיטנגו, בלוגרית מהזן החכם שגם יודעת איך לכתוב. בשני פוסטים קצרים ומאתגרים היא מצליחה להעביר תפיסת עולם מנומקת ומשכנעת על אינדיבידואליזם וזוגיות. והדיון ממשיך בדף התגובות.

הפוסט הראשון: העתיד כבר כאן

הפוסט השני: אינדיבידואליזם להמונים

תיהנו!