לשם ובחזרה

זהו. האישור הגיע. כבוד השופט קרס תחת המאה שישים ומשהו עמודים ששיגרתי אליו ובמשך חודשיים פילס את דרכו החוצה כדי להגיד את המילה המיוחלת: כן.

עדיין אין נייר יפה שאפשר לתלות על הקיר ועדיין יש לי פרוצדורה ביורוקרטית לצלוח, אבל סוף התהליך כבר קרוב.

אין לי כוונה להמשיך הלאה באקדמיה, ככה שזאת נקודת סיום בשבילי. חשבתי שזאת הזדמנות להסתכל אחורה אל המסלול שעשיתי במערכת החינוך הפורמלית. רק אחרי שסיימתי לכתוב  ראיתי שיצא לי פוסט זועף, ראיתי כמה כעס יש בי כלפי השיטה. אני מקווה שיהיה פוסט המשך עם הסתכלות על היבטים קצת יותר מפוייסים של המסע הזה.

את בית הספר היסודי והתיכון אני זוכרת בעיקר כסיוט. רוב הזמן ביליתי בכסא האחרון בכיתה, הכי רחוקה מהעיניים של המורות, משתדלת לצמצם את עצמי לנקודה פצפונת, בלתי נראית. מתחת לשולחן התנחמתי עם  ז'ול וורן, אלכסנדר דיומא, איין ראנד, ג'יין אוסטין ועוד רבים אחרים שהיו החמצן שלי. ספר הקריאה היה הראשון שנכנס לתיק בית הספר, ולפעמים גם היחיד. לא פעם היו תקלות מצערות, למשל כשקראתי את 'חוות החיות' והתחלתי להתייפח על גורלו של הסוס המסכן באמצע הסבר על משוואות ממעלה ראשונה, או התפרצויות צחוק בלתי נשלטות כשקראתי את 'משפחתי וחיות אחרות'. מאז השתדלתי לוודא שהספר שאני מביאה לא עצוב או מצחיק מדי (קראתי קודם כל את הסוף. מנהג שעד היום לא נגמלתי ממנו). אבל היו גם מורות חדות עיין שהחרימו לי את הספרים, בלי להבין שהם  השנורקל שאיפשר לי לנשום בכיתה. במשך השנים למדתי שרצוי פעם אחת במהלך השיעור להרים ראש, להקשיב עשר דקות למורה, להרים יד ולהגיד משהו, ואז לחזור לספרים בלי שיטרידו אותי. לא שבחרתי מראש להקשיב רק עשר דקות; לא יכולתי יותר מזה. מעבר לפרק הזמן הזה הראש התערפל, המילים של המורה הפכו לזמזום מתמשך וחסר משמעות והתחלתי להרגיש כמו אדם ששקוע עמוק במיים ונגמר לו החמצן.

אחר כך הגיעה האוניברסיטה. שם המצוקה היתה אפילו יותר גדולה, כי משך הזמן שבו נדרשתי להקשבה פאסיבית היה שעה וחצי. כל שיעור התחיל באופן דומה: אני מחזיקה עט ביד, כולי דרוכה ומרוכזת. אחרי עשר דקות מתרחשת קפיצת דרך, כלומר איכשהו אני נוכחת לדעת שהראש בכלל במקום אחר והמרצה כבר מזמן מדברת על משהו שאין לי מושג מהו. אני מנערת את הראש, אוחזת שוב בעט ומקשיבה בתשומת לב. ושוב אותה תחושת חנק, כאילו הקירות סוגרים עלי ולעולם לא אצליח להחלץ משם. כדי לשרוד הייתי יוצאת לסיבוב בחוץ: כוס קפה בקפיטריה, התפרקדות על הדשא עם סיגריה ביד ואז- חזרה לכיתה. היו מרצים שנעצו בי מבטים נוזפים, חלק העירו לי ודרשו שאפסיק עם הטיילת. כעסתי על עצמי, הבטחתי להם ולי שזה לא יקרה יותר, אבל לא עמדתי במילה.

כל הזמן הזה חשבתי שאני סתם עצלנית. לא עלה על דעתי שיש שֵם למה שקורה לי.

האסימון נפל רק כשהבן שלי הגיע לגיל 14 והלכתי לעשות לו איבחון. בשיחת הסיכום המאבחן התחיל לתאר את לקות הלמידה שמצא. עם כל מילה הרגשתי כאילו מישהו דופק לי בראש עם פטיש בטון. ככה אני, גם ככה אני וגם ככה אני. הדמעות שהזלתי שם לא היו רק בגלל הבן, פתאום כל אותם דברים שגרמו לי להתבייש בעצמי ולהרגיש דפוקה – כל אלה קיבלו שֵם והכרה. קוראים לזה הפרעת קשב וריכוז. אף אחד לא עלה על זה, כי לא הפרעתי. אלמלא השנורקל של הספרים, אולי גם אני הייתי פורצת מדי פעם בריצת אמוק במסדרונות בנסיון לשחרר את התיסכול.

המושג הזה 'הפרעת קשב' עושה לי שני דברים. אחד טוב ואחד מרגיז. הטוב הוא שהיום אני יודעת שאני לא עצלנית או סתלבטנית. קראתי ספרים מתחת לשולחן כי לא הייתי מסוגלת להקשיב, יצאתי מההרצאות כי אחרת הייתי מתחילה לדפוק את הראש בקיר מרוב יאוש. היום כשאני נקלעת להרצאה, אני אומרת לעצמי שמותר לי לקום ולצאת, בלי הכעס העצמי שתמיד היה מלווה את תחושת החנק שדוחפת אותי לברוח משם.

מה שמרגיז אותי זה הביטוי 'הפרעה' או 'לקות'. כלומר, אני לא נורמלית, אני לקוייה. למה לעזאזל מי שלא מסוגל לשבת על התחת בשקט במשך 45 דקות או שעה וחצי הוא לא נורמלי? אמנם בגלל שיש לי פרצוף של ילדה טובה לא עשו לי בעיות בבית הספר, אבל שני הבנים שלי, שירשו ממני את אותם הגנים, נאלצו לעבור לבית ספר פרטי; בבית ספר רגיל הנורמה היא לשבת בשקט ולהקשיב למה שהמורים מדקלמים מספרי הלימוד, והם לא היו מסוגלים.

שמישהו יספר לי איפה במציאות שמחוץ למערכת החינוך צריך לשבת ככה. בשביל מה צריך את המיומנות הזאת שדוחפים לילדים במשך 12 שנים? בכל מקומות העבודה שבהם עבדתי ה'לקות' שלי לא הפריעה לי להצליח. בלימודים לתארים הגבוהים ובהכשרות המקצועיות לא נדרשתי לשבת בשקט, להיפך, היתה ציפייה ללמידה אקטיבית. ההקשבה הפאסיבית המקודשת של מערכת החינוך, זאת שמאמללת כל כך הרבה תלמידים והורים, היא לא רק מטמטמת, היא גם מיותרת כהכשרה לחיים שאחרי הלימודים. ובכל זאת, מי שלא מסוגל לעמוד בזה נתפס כחריג ובמקרה הטוב מקבל תווית של לקוי שלא באשמתו.

כנראה שלא במקרה התעודה הטרייה שלי היא בחינוך. אולי בשביל הסטנדרטים של המערכת אני עדיין לקויה, אבל לפחות לקויה מדופלמת.

שווה קפיצה

הפוסט החשוב הזה של שוקי גלילי נוגע עמוק בבטן וגם מעלה שאלה שאי אפשר שלא להתמודד איתה.

כדאי לקרוא.