אני מזדקנת. כל כך לא צפוי, אבל זה קורה ממש בימים אלו. אפילו קיבלתי אישור פומבי לעובדה הזאת. לא שעד לאותו רגע לא שמתי לב, בכל זאת קמטים פה ושם ואפילו שערה לבנה מצאתי בגבה השמאלית (בחיי. עד שלא הצצתי בה מקרוב לא האמנתי). אבל מאז חול המועד פסח, לפחות אדם אחד ביום מזכיר לי את העובדה המצערת הזאת שהייתי מעדיפה להתעלם ממנה למרות שהיא ממש לא מתעלמת ממני. אז למה ללכת סחור סחור ולהתפלסף כשהעובדות תקועות לי ממש על הקודקוד. הסתפרתי. יותר גרוע, עשיתי פסים. כן, פסים שהספרית קראה להם גוון דבש ולי הם נראים יותר כמו צבע מחומצן כזה.

לא סתם ככה קפצתי בוקר אחד והחלטתי לעשות מעשים מגונים בשיער הראש שלי, זה היה תהליך איטי שהתחיל דווקא בפוסט מלפני חצי שנה שבו כתבתי על הספר הפסיכולוג-החובב. בסופו של הפוסט הצהרתי שבפעם הבאה זה יהיה קוצים ופסים. לא באמת התכוונתי, סתם רציתי לסיים בהערה צינית, שברור לכל בר-דעת שלעולם לא תתגשם. מסתבר שמילים כן יוצרות מציאות.

קיבלתי דחיפה גם מהיועצת העיסקית. שאלתי אותה בפגישה הרביעית והלפני האחרונה שלנו איך אני נראית בתור ביזנסוומן. תגידי לי את האמת, בשביל זה אני משלמת לך, אמרתי לה. אז היא אמרה. בשורה התחתונה, אני נראית לדעתה כמו קיבוצניקית שהולכת לחליבת הבוקר בידיעה שרק הפרות מסתכלות עליה. משהו כזה.

אחר כך היתה חברה שכששמעה שקיבלתי סוף סוף את התואר - קפצה משמחה, טפחה לי על הכתף ואמרה שעכשיו הזמן לעשות משהו משוגע, כמו למשל להסתפר ולעשות פסים.

בחול המועד התנחלתי בבית של אחי. בטיול בנחל הקיבוצים שרטתי את כף הרגל שלי באופן שאיפשר לי שלושה ימי בטלה מוחלטת נטולת ייסורי מצפון. חיסלתי שלושה ספרים, אכלתי בלי סוף והשלמתי חוסרים בשעות ארוכות של שיחות נפש עם אחי וגיסתי. ביום חמישי ליוויתי אותה לספרית, לצביעת השיער החודשית שלה. לפני שהספקתי להתלבט, כבר הושיבו אותי על הכסא להסתפר. אולי נעשה פסים? חשבתי בקול רם, לא ממש כאופציה, רק כדי להרגיש נועזת כזאת, אבל הספרית כבר שלפה נייר אלומניום והתחילה לגלגל. קצת, קצת, צעקתי לה. ממש מעט, שלא יראו, שלא ישימו לב. אל תדאגי, ענתה לי, אף אחד לא ישים לב.

כן, ממש.

נכון שעל הכסא המסתובב הרגשתי נורא נועזת. בכל זאת, פעם ראשונה בחיים שצבע עולה לי על השיער, ובכלל, גוון דבש נשמע כל כך סקסי. ואז היא אמרה לי את המשפט שהצניח אותי חזרה למציאות: "תראי, זה כל כך מצעיר אותך!"

מצעיר אותי?

בימים הבאים שמעתי את המשפט הזה מכל מכר ומיודע שפגשתי.

אם לא הייתי אדם רציונלי הייתי יכולה להישבע שיש כאן איזו קונספירציה שנחרשה מאחורי גבי בחדר אפוף ניחוחות בושם מתוק, נפטלין ועובש על ידי חבורת קשישות שהחליטה שהגיע העת לצרף אותי למועדון שלהן. תגידו לה שזה מצעיר אותה, אומרת מטרוניתה צבועת הפסים בראש השולחן. רעיון טוב, עונה לה זאת שזכתה לחזות בזיו פניו של הצאר ירום הודו, תוך שהיא מניעה בראשה המפוספס. וים של ראשים מקוצצים ומפוספסים בגווני דבש ופלטינה נע מעלהמטהמעלההמטה בהסכמה. הכישוף הוטל ומאז כולם חשים צורך עז למלמל את המנטרה הזאת ברגע שהם פוגשים אותי.

עם כל הכבוד, "מצעיר אותך" זה משהו שאומרים למי שסימני הזיקנה כבר ניכרים עליה ונראה שהיא עושה מאמצי-על להיראות צעירה יותר. אולי כולנו חושבות אותו הדבר: אם נקצץ ברעמה ונפספס אותה ניראה צעירות קוליות. אז זהו, שצעירות קוליות לא זקוקות לפסים בשיער;  אלה המדים של נשים שנבהלות למראה הקמטים המפציעים חדשות לבקרים במראה. אנחנו רצות לספרית שתצעיר אותנו, ואז כולם יודעים שאנחנו מפחדות להזדקן ומעודדים אותנו במנטרה המנחמת הזאת: זה מצעיר אותך.

עכשיו אני שייכת לקבוצה של המזדקנות המשתוקקות להיראות צעירות יותר, וההוכחה מתנוססת קבל עם ועולם על ראשי, שאף אחד לא יפספס. אופס.

****************************************************************************************** 

שווה קפיצה

למי שעדיין לא חרש את הבלוג של שירה חורש . מצד ימין יש עמודה ובה הסיפור האישי שלה. לעבור פוסט אחרי פוסט ולקרוא הכל. שובה לב ומרגש. מלמד דבר אחד או שניים על אומץ לב, התמודדות עם אתגרים ואהבה.

והכי חשוב: סירטון ששירה ביקשה שנקרא ונפיץ הלאה. אז הנה, סירטון קצר שמנסה להמחיש בהפוכה איך מרגיש אדם נכה בין אנשים שהם לא. מעורר מחשבה ושווה להקדיש את הכמה דקות לצפייה.