חצות וחצי. אני מנופפת לשלום לחברה שלי, מדלגת במדרגות, מגיעה למכונית, מתניעה ונוסעת דרומה. תחושה משונה מלווה את המאה מטרים הראשונים, כמו הפלגה באונייה מתנדנדת. לא פלא, מכונית שנוסעת על שלושה צמיגים מלאים ואחד ריק לא מגיבה בחיוב ללחיצה על דוושת הגז. אני יורדת ועושה שלושה סיבובים סביב המכונית, אולי בסיבוב הבא הצמיג פתאום יתמלא מאליו, נס פך השמן בנוסח מודרני. הוא לא. המכונית עומדת באמצע הכביש, הכביש מגודר במדרכות, אין לי לאן להזיז את המכונית בלי לנסוע עוד כמה מאות מטרים על שלושה גלגלים. אני יושבת על שפת המדרכה ומסתכלת. שוקלת את המצב. אין לי מושג איפה הגלגל הרזרבי, הג'ק ומפתח הברגים. כל כך הרבה שנים עברו מאז שהחלפתי בעצמי גלגל שאני בכלל לא בטוחה שאני זוכרת איך עושים את זה. בפעם הקודמת עצרו לידי שתי מכוניות ומתוכן נשלפו גברים מושיעים שעשו את העבודה ביעילות ובזריזות. אבל כאן רמת אביב, ומסתבר שאחרי חצות הגברים מעדיפים לחלוף במכוניותיהם בלי להעיף מבט נוסף במכונית שתקועה באמצע הכביש כשנורות המצוקה מהבהבות. אני נזכרת שאז לבשתי חצאית ומתחרטת על שבחרתי להסתובב בעיר הגדולה במכנסיים, ועוד שחורים. הסוואה מצויינת אם הייתי עכשיו בג'ונגל, אבל לא מוצלחת במיוחד על הכביש.

הסלולרי מצלצל. החברה מתפלאת שעדיין לא התקשרתי כדי לספר לה שהלכתי לאיבוד ולבקש הכוונה לאיילון דרום. אני מספרת לה על הפנצ'ר, היא שואלת אם לשלוח את הבן שלה לעזרה. אני קופצת משמחה אם לא יעזור, לפחות יפיג את הבדידות. עד שהוא מגיע, אני מחפשת את הכלים במכונית. מפרקת את הבגז', הדלתות והכיסאות. יצרני הרכב הם ערמומיים ביותר בהסוואת החלקים הדרושים. הגלגל הרזרבי תפוס מתחת למכונית בבורג שבשבילו אני צריכה את מפתח הברגים שדופק נפקדות. לבסוף הוא נמצא בנישה מוסווית היטב בדלת האחורית של המכונית. הג'ק תקוע מתחת למושב הנהג. אני שרועה על הכביש, מחזיקה את הסלולרי בתור פנס ביד אחת, ובשנייה מנסה למשוך את החפץ העקשן שמסרב להיחלץ משם. מתוך מכונית שעוברת לידי צורח עלי נהג על הדלת הפתוחה וממשיך לדרכו, אני מנופפת לו בחזרה באצבע משולשת שחורה מגריז. לבסוף נופל לי האסימון, ואני מסובבת את הבורג של הג'ק עד שהוא מתכווץ ומחליק החוצה.

הבן של החברה מגיע במכונית של אמא שלו. באותו רגע אני קצת מתפלאת על זה שבמקום ללכת את המאה מטרים ברגל הוא טרח להוציא את המכונית, אבל מסתבר שבהמשך המסע שלנו המכונית השנייה תהיה מאוד שימושית. הוא מעולם לא החליף פנצ'ר בעצמו, אבל מלא נכונות לעזור. אנחנו יושבים בצוותא על שפת המדרכה ומנסים לפענח את תעלומת הג'ק. איך הברגים והקפיצים האלה אמורים להרים את המכונית? אני מרימה, מסובבת, מושכת, דוחפת, ממקמת את הג'ק מתחת למכונית ומתחילה לסובב את הבורג ביד. אחרי שני סיבובים הבורג כבר לא נענה לתנועת היד שלי. צריך להיות כאן משהו נוסף. עוד כמה דקות עוברות עד שאני קולטת שמפתח הברגים אמור לשמש גם כמנוף. אני משחילה את הוו לבורג, מסובבת והאצבע שלי נשרטת מהאספלט. הקיד לוקח את המשימה על עצמו ומסובב עד שהמכונית מתרוממת קצת.

השלב הבא: שיחרור הברגים. לא שציפיתי שיהיה קל, אבל מפתח הברגים לא מדגדג אותם אפילו. הקיד ואני נערכים לעבודת צוות. הוא תופס את קצה המוט, אני קופצת עליו. כל קפיצה שלישית משחררת בורג. בבורג השלישי המפתח נשבר. אומרים ששלוש הוא מספר מאגי. הנה ההוכחה. הוו שאמור להיות מושחל בג'ק נשבר ומתגלגל הצידה. הקפיצות הבאות נעשות בזהירות רבה, מה שלא מונע ממני להחליק שוב ושוב מהקצה השבור. אבל המשימה בוצעה, הברגים משוחררים.

עכשיו אין לנו מושג איך להפעיל את הג'ק בלי המוט. אני מציעה להשתמש בג'ק של המכונית השנייה. שוב אנחנו יושבים על שפת המדרכה, מנסים לפענח את סודו של הג'ק החדש. אחרי עשר דקות של ניסויים, אנחנו מצליחים להשחיל את שלושת החלקים אלה באלה והג'ק עובד. המכונית מתרוממת. הקיד סוחב את הרזרבי אל המקום המיועד, מרים אותו, מנסה להשחיל. לא עובד. אני זוכרת שפעם היו זיזים שעליהם התלבש הגלגל, אבל כאן יש זיז קטנטן אחד שלא עוזר. הקיד מחזיק בגלגל, ביד אחת אני מאירה עם הסלולרי שמתעקש לכבות את עצמו כל חמש שניות ועם היד השנייה אוחזת בורג ומגששת איתו על פני המשטח. הגלגל תלוי בעליבות על הכן שלו, אי אפשר להשחיל אפילו בורג אחד כדי לקבע אותו. לבסוף עולה בי רעיון. אנחנו מורידים את המכונית בזהירות עד שהצמיג נמצא כמעט בגובה הכן שלו, ככה לפחות אין צורך להחזיק אותו תלוי באוויר. אני דוחפת אצבע לחור הבורג, הוא מסובב את הצמיג באיטיות עד שהאצבע שלי נתקלת בחור המקביל לו. זהו, אני צועקת ומשחילה בורג פנימה. סיבוב קל, ושוב אצבע בחור, נידנוד זהיר של הצמיג מצד לצד וגם הבורג השני משתחל פנימה. אנחנו מכניסים את השאר ומסובבים במרץ. עכשיו מפתח ברגים. מנסים להשתמש בזה שלו, מסתבר שהיפנים והאירופאים לא רק נראים אחרת, אלא גם הגדלים של הברגים שלהם אחרים. לא עובד. בלית ברירה אנחנו חוזרים למפתח הברגים השבור. הפעם הבחור הוא הקופץ ואני מחזיקה בקצה השבור. נפילה אחת, שתי החלקות, אצבע מדממת, וכל הברגים מחוזקים במקומם.

אנחנו אוספים את כל הכלים ומתחבקים בהתרגשות. מרגישים אחווה שאותה חווים אחרי מאבק עיקש בהתגלמות הרשע. אכן הישג ראוי: שני אנשים מחליפים גלגל אחד במשך שעה וחצי. ישר לגינס.

אחר כך עוד עשר דקות של התברברות ברחובות עד שאני נתקלת בשלט הכוונה לאיילון. הכבישים ריקים, תוך חצי שעה אני בבית.

כמה תובנות:

1.     אין כמו מפתח הצלב הישן והטוב. עם כל הכבוד למכשירים מתוחכמים, רק צלב.

2.     האפוד הזוהר, זה שמתגלגל במכונית והקצוות שלו משתרבבים החוצה כשסוגרים את הדלת? כן, שכחתי ממנו לגמרי. הסתובבתי בכביש חשוך לבושה כולי בשחור בלי להעלות על דעתי שצריך להזהיר את הנהגים שאני לא חלק אינטגרלי מהכביש.

3.     בנהיגה, חצאית הרבה יותר יעילה ממכנסיים.

שווה קפיצה

אני לא כל כך מבינה איך יש אנשים שלא מתים על כלבים. חוץ מזה שהם נאמנים ומעניקים אהבה לא מותנית ובלי שום גבולות, הם גם יעילים פי מליון מכל אזעקה בעולם. סיפורים על כמה מהם, תמונות והצעות לאימוץ תוכלו למצוא בבלוג של חולמני. בלוג שרובו מוקדש להולכי על ארבע שנובחים או מיללים.

דפדפו שם, אולי תידלקו ותרוויחו חבר חדש.