יש דברים שמרתיחים אותי.

מדברים המון על העוצמה של התאגידים, אבל רק כשרואים איך זה עובד על האדם הקטן מבינים את המשמעות של העוצמה הזאת.

השבוע נתקלתי בשני מקרים שבהם הבנקים עשו יד אחת עם החברות הסלולריות כדי לעשוק את הצרכן שמולם. נכון שהצרכנים עשו שטויות, נכון שהם התנהגו לפעמים בטיפשות או בחוסר אחריות, אבל הדורסנות הזאת של חברות הענק כל כך מפחידה. נדמה שאי אפשר להתגונן.

שני המקרים קרו לצעירים שנמצאים במצוקה כלכלית וחיים מעבודה בשכר מינימום. במקרה הראשון, מדובר על עדן, עליה סיפרתי כבר. כשהיה כבר נדמה שהיא נחלצת מהחובות שלה ועומדת על הרגליים לקראת עצמאות כלכלית, הגיע פתאום האיום מההוצאה לפועל. חוב מיידי שאם לא ישולם – יעוקל חשבון הבנק.

הסיפור התחיל לפני ארבעה חודשים. לעדן היתה הוראת קבע לתשלום של חשבון הטלפון שלה. מבחינתה, הכל היה בסדר. בטור של ההוצאות בו העיפה מבט פעם בחודש היה רשום שהחשבון של אורנג' יורד באופן סדיר. ואז הגיעה תביעה לתשלום של 1,600 שקלים על ארבעה חודשים. עדן טענה שזאת טעות, הרי היא יודעת שיש לה הוראת קבע, איך יכול להיות שהצטבר חוב? עדן בדקה שוב בספח של חשבון הבנק, ושם ראתה שהסכום ירד מהחשבון. היא חזרה לחברה וביקשה מהם לבדוק אם אין טעות. אחרי שתיקה של שלושה שבועות, הגיע מכתב מעורכת דין. החשבון לא שולם, נאמר במכתב, ועכשיו הוא כבר 1,900 שקלים (בתוספת שכר טירחתה של עורכת הדין על כתיבת המכתב). עדן פנתה שוב אל הבנק כדי לבקש אישור, ואז התגלתה לה הטעות. אמנם בטור של התשלומים ירד החשבון של אורנג', אבל לאחריו הסכום נרשם שוב, הפעם כאילו הוא נכנס לחשבון. בנק הפועלים לא כיבד את הוראת הקבע, אבל גם לא טרח לידע אותה על כך.

החוב הזה הוא קרוב למחצית המשכורת החודשית של עדן. אין לה שום אפשרות להשיג את הכסף ממקור אחר. כדי לשלם אותו, היא היתה חייבת לקחת עבודה נוספת ולפרוס את החוב לתשלומים. עדן השיגה עבודה כזאת, ומיהרה אל תחנת השירות הקרובה של אורנג' כדי לנסות להסדיר את החוב. הפקידה היתה אמנם אדיבה, אבל אמרה לה שמי שאחראי על הנושא הזה נמצא במשרדים בתל אביב. בנוכחותה היא ניסתה להתקשר ולא נענתה. עדן לקחה את מספר הטלפון וניסתה ליצור קשר. מאחר ובינתיים נותק הטלפון שלה, הנסיונות ליצור קשר היו כרוכים בבקשות מאחרים לקבל שיחה או בהסכמה של המעסיקים שלה להתקשר מהטלפון בעבודה. כל הנסיונות שלה לא הצליחו. אף אחד לא ענה במספר אותו קיבלה. לבסוף היא חזרה לתחנת השירות והתחננה בפני הפקידה לנסות להשיג את האחראי לנושא. הפקידה שוב התקשרה, אבל שוב לא היתה תשובה כמובן. הפעם הפקידה הציעה לעדן לשלוח פקס, לתאר את הבעיה שלה ולתת להם מספר טלפון של חבֵרה לשם יוכלו לחזור. הפקס נשלח, עברו עוד שבועיים עד שקיבלה תשובה: החברה מוכנה לפרוס לשלושה תשלומים, בתנאי שהתשלום הראשון יהיה בסך אלף שקלים ומיידי. נוסף לכך, הודיעו לה שהתיק שלה עובר להוצאה לפועל, ולכבוד הארוע המרגש, החוב קפץ ל- 2,600 שקלים.

כן, תוך ארבעה חודשים החוב קפץ ביותר מ-60%. איפה עוד זה קורה? מי עוד היה מרשה לעצמו להקפיץ חוב באופן כזה?

תוספת של אלף שקלים לאדם שמקבל שכר מינימום פירושה קרוב לעוד 50 שעות עבודה. מאחר והיא כבר עובדת במשרה מלאה במקום אחר, האפשרות שלה להוסיף עוד מספר כזה של שעות עבודה באופן מיידי היא בלתי אפשרית. עדן הסבירה לעורכת הדין שהיא מנסה להשיג את הכסף, אבל אם החברה תוכל להסכים לדחות את התשלום הראשון בחודש נוסף, היא תוכל להרוויח אותו ולהעביר אליהם תוך שלושה חודשים את כל החוב. עורכת הדין סירבה. כרגע עדן מתרוצצת בניסיון לגייס את הסכום הזה כדי שחשבון הבנק שלה לא יעוקל. ברגע שהוא יעוקל לא יכובדו הוראות קבע אחרות שלה, והסחרחורת תתחיל שוב. עורכת הדין הזהירה אותה שאם החשבון יעוקל, החוב יתפח שוב.

יש להם גיבוי חוקי. אין לי ספק שההקפצות המטורפות האלה בגובה החוב מעוגנות היטב בחקיקה. חקיקה שמשאירה את מי שאין לו עורכי דין משלו או סכומי כסף זמינים לשלם מייד על מסלול דורסני שאותו מתוות חברות הענק.

יהיו אנשים שיגידו שהיא חסרת אחריות, שהיה עליה לקרוא את חשבון הבנק שלה ביתר קפדנות, שהיה עליה לעקוב אחרי חשבון הטלפון שלה ולהשתמש בו באופן פחות פזרני. הכל נכון. אבל גם כשנעשות טעויות מהסוג הזה יש דרכים אחרות לפנות ללקוחות.

- הבנק היה יכול לידע אותה שהוראת הקבע שלה לא מכובדת.

- אורנג' היתה יכולה לשלוח התראה כבר בחודש הראשון שבו הוראת הקבע לא כובדה ולא להמתין ארבעה חודשים להצטברות חוב כזה כדי להודיע על הבעיה.

- אורנג' לא היתה מתמוטטת כלכלית אם היתה הולכת לקראת הלקוחה ומסכימה לקבל את החוב חודש או חודשיים מאוחר יותר.

- אפשר היה לנהל משא ומתן דרך נציג שירות ולא להפעיל מייד עורכת דין באופן שנותן להם היתר חוקי להקפיץ את החוב.

- אפשר היה לחפש דרך סבירה לתשלום החוב ולא להעביר להוצאה לפועל ובכך להקפיץ שוב את החוב.

כל אלה אפשריים, אבל למה לטרוח כשאפשר תוך זמן קצר כל כך לעשות רווחי עתק על גבם של הלקוחות?

הסיפור השני מאוד דומה, אם כי עם חברת תקשורת אחרת. אין טעם לפרט, אבל אותה שיטה של התעלמות ואחר כך הקפצה מפלצתית של החוב תוך איומי עיקול והוצאה לפועל.

מקומם. מרתיח. ובעיקר מפחיד.

שווה קפיצה

אפרופו תאגידים: הפוסט המופתי הזה של שירה חורש על עבודת ילדים. כתיבה בהירה ומשכנעת מגובה בנתונים. אמנם הוא התפרסם מזמן, אבל לרגל השילוב של הפוסט הזה בספר לימוד חדש, שווה קריאה למי שפיספס.