(אני שוב בתקופת התלבטות בנוגע לעבודה, לקריירה ולמה שסביבם. אז חזרתי לעבר, לסידרה של "תחנות בקריירה". יצא ארוך, מאוד ארוך במונחים בלוגוספריים)

 

אחרי ההתפטרות מהוראה בבית הספר, הגעתי לכלא. מישהו שאל אם אני רוצה, עניתי כן, למה לא, מה זה כלא לעומת שנתיים של הוראה בתיכון? קטן עלי.

בינינו, זה לא שבית ספר וכלא כל כך שונים. הם נראים אותו הדבר: חלונות מסורגים, מסדרונות ארוכים עם דלתות שמובילות לחדרים קטנים וחצר מוקפת גדר. בהפסקות כולם משתעשעים ביחד, חוטפים או מחטיפים מכות ופה ושם גם שולפים אולרים. בשניהם המערכת בנויה מקבוצה קטנה ששולטת על מאסה גדולה של אנשים בעזרת תקנון שמכתיב סדר-יום מתוזמן וכללֵי מותר ואסור. מי שעומד בכללים, זוכה לחיזוקים חיוביים; מי שלא עומד בהם – נענש. שני המוסדות הם לא דמוקרטיים. לא פלא, הרי דמוקרטיה היתה מחסלת את הבסיס שעליו נשען המוסד. שני הצדדים מרגישים מאויימים. קבוצת הרוב מפחדת מהסנקציות, המיעוט - מהתקוממות. מאחר ושני המוסדות יעילים באכיפה, מה שנותר לעשות מלבד חנופה וצייתנות הוא לחתור תחת הסמכות בעזרת רמאות, עקיפת הכללים ותיחמון. על כל חור שנחסם, נפרץ אחד חדש. ככל שהאכיפה נוקשה יותר, הרעיונות לעקיפה יהיו יצירתיים יותר. מאזן אימה יציב.

לא שאין הבדלים. הנה, למשל אסירים כבר לא צריכים להסתובב בתלבושת אחידה, בעוד שתלמידים כן. אסירים רוצים לברוח, אבל תלמידים מצליחים בזה הרבה יותר. אסירים זוכים לקיצור המאסר בזכות התנהגות טובה; לתלמידים התנהגות טובה לא מספיקה, צריך גם הישגים, אבל גם אלה לא מקצרים שום דבר. לאסירים מותר לעשן בחצר באופן חופשי, תלמידים צריכים להסתתר בין השיחים שמאחורי אולם הספורט. אסירים זוכים לשלוש ארוחות חינם ביום; תלמידים מביאים אוכל מהבית, ולמי שאין - נשאר רעב.

 

רגע, אני סוטה מהנושא. מה שהתכוונתי זה שהמסלול שלי בשני המוסדות היה דומה. כלומר, להגיע עמוסה באידיאולוגיה ומוטיבציה, להלחם בכוחות הרשע, לדפוק את הראש בקיר ואז להתפטר. לזכותי עומדת העובדה שהייתי צעירה ונאיבית. לחובתי עומדת העובדה שעברתי מסלול דומה גם לפני שנה, הרבה אחרי שהפסקתי להיות צעירה.

 

***

היה שער חיצוני ושער פנימי ועוד שער ועוד אחד ולבסוף השער של המינהלה, שם ישבה קצינת החינוך. היא שמחה שבאתי. לא קל לגייס מורים לבית הסוהר, אמרה לי, אנשים מפחדים, אבל אין לך בכלל מה לפחד כאן. קצין המודיעין חשב אחרת. בשיחה של יותר משעה פרש לפני רשת של סיכונים, בעיקר לחיים שלי ושל הילדים שלי. הוא פירט שורה ארוכה של איסורים והגבלות: אסור להתיידד עם האסירים, לספר להם על עצמי או על המשפחה שלי, להסגיר ברמז את מקום המגורים או חס וחלילה מספר טלפון. עלי להיות מרוחקת וסמכותית. לעולם לא להיענות לבקשה להכניס משהו לכלא או להוציא ממנו.

אחר כך שיחה עם ליידי מקבת ומדיאה, שתי העובדות הסוציאליות. שתיהן חזרו פחות או יותר על איומי קצין המודיעין והוסיפו גם שאין טעם להקשיב לסיפורים שלהם. כל האסירים כאן יספרו לך שהם חפים מפשע, הסבירו השתיים, לכן עדיף בכלל לא להכנס לנושאים האלה. והכי חשוב, להבין שאף אחד מהם לא באמת רוצה ללמוד. אסיר שלומד מקבל הטבות בקנטינה, ובשביל חפיסת הסיגריות הנוספת הוא מוכן אפילו לשבת בכיתה. ושלא אחלום לתת להם שיעורי בית כי אין להם איפה להכין ובטח שלא מוטיבציה. יש לך שאלות?

כן, עניתי. אני מעדיפה לא לדעת על מה כל אחד יושב, אבל אפשר בלי אנסים בכיתה?

השתיים ציחקקו והבטיחו שידאגו שלא יהיו אנסים בשיעורים שלי. ברור שהגיע אנס אחד, דווקא היה נחמד וחייך כל הזמן. אחד האסירים דאג לידע אותי על ההיסטוריה של הבחור, ואני רצתי לקצין הביטחון ודרשתי שיסלקו אותו. בלי להתבלבל הוא חקר אותי ארוכות מאיפה אני יודעת על הבחור ומה הקשרים שלי איתו. צעד בונה אמון ביני לבינו.

 

בבוקר היום הראשון ללימודים הגיעה לכיתה חבורת אסירים זעופי פנים. כולם נראו כמו שיבוט של ערס מהקריקטורות: זיפים על הפנים, כפכפי פלסטיק, מכנסי ספורט סינתטיים וגופייה. הצגתי את עצמי (רק שם ומספר אישי, כמובן), חילקתי להם מחברות וסיפרתי להם מה אנחנו הולכים ללמוד (מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, ספרות, טבע ותנ"ך). הם עשו מה שכל התלמידים בעולם עושים- שוחחו ביניהם במקביל לדיבור שלי ובהו בחלונות המסורגים. רק שניים הסתכלו עלי והנהנו לאות שהם מקשיבים. אחד מהם, אגב, היה האנס שלמחרת נעלם מהכיתה. בסך הכל היו לי עשרים תלמידים. מספר אידיאלי, אם רק מישהו מהם היה באמת רוצה ללמוד.

 

שלושת הימים הראשונים עברו עלי בנסיון נואש לעניין אותם בחומר הלימוד. הנושא היחיד שהצית ניצוץ כלשהו בעיניהם היה אזרחות. כשהגעתי לרשות השופטת היו גיחוכים וציחקוקים. החלטתי שזה המפתח. באותו ערב ישבתי בבית וכתבתי סיפור על קבוצת ניצולים של חללית שמגיעה לכוכב לכת לא מיושב. למחרת צילמתי את הדפים והודעתי לתלמידים שיש לנו יום מרוכז באזרחות. הם התחלקו לקבוצות (לא העזתי לחלק אותם. מאיפה לי לדעת מי שייך לאיזו כנופייה? לא רציתי להסתבך), וכל קבוצה היתה צריכה להכין הצעה לחוקה של כוכב הלכת. חילקתי להם את ספרי האזרחות והצעתי להם להשתמש ברעיונות ובמושגים מתוכו.

בשנים שאחר כך שיכללתי את הארוע והשתמשתי בו במאות סמינרים על דמוקרטיה וזכויות אדם, אבל מעולם לא היתה לי קבוצה שעבדה בכל כך הרבה התלהבות והעלתה רעיונות יצירתיים ומקוריים כמו קבוצת האסירים הראשונה שלי. באופן לא מפתיע, הנושא שעליו הם התמקדו היה מערכת האכיפה והענישה. ליתר דיוק, כל הקבוצות הציעו מערכת שיקום ולא ענישה. באחת הקבוצות ישב גאון פיננסי. למרות שלא היתה לו אפילו תעודה של עשר שנות לימוד, הוא הכין טבלה מסודרת ובה עלויות מדוייקות למדי של החזקת אסיר בכלא (ובצד טבלה של העלות של עבריין פשוט למדינה, כולל שוטרים, נזקים לכלכלה וכן הלאה) לעומת עלות של שיקום-עילית לכל אדם שנתפס בעבירה. כל אותו היום התנהלו דיונים סוערים בין התלמידים, וכשהגיע קצין הביטחון לקחת אותם בחזרה לתאים, הם המשיכו להתווכח גם בדרך חזרה.

למחרת הכל היה שונה. היתה התלהבות באוויר. התלמידים השתתפו בשיעורים, שאלו, התעניינו ומילאו את המחברות. בסוף היום נתתי להם שיעורים לסוף השבוע. כשסיפרתי במינהלה על השינוי אצל התלמידים צחקו עלי כולם, בעיקר העובדות הסוציאליות. הם בסך הכל עושים את עצמם נחמדים כדי לנסות אותך, כדי לבדוק אם הם יכולים לנצל אותך בשבוע הבא כדי להשיג להם הטבות, הסבירה לי ליידי מקבת. ומדיאה ליטפה לי את הכתף ברחמים ואמרה שאין דבר, אני תמימה, עוד אגלה את האמת עליהם.

האמת היתה שחלק מהאסירים באמת הגיעו בשביל הקנטינה והסיגריות הנוספות, אבל חלקם באו כדי ללמוד, והם היו הרוב. למרות האזהרות שלא להשאר בהפסקה בכיתה, נשארתי לפעמים, בעיקר כשכמה מהם ביקשו ממני להסביר להם חומר שלא הבינו. קצין הביטחון כעס עלי וקיבלתי ממנו כמה שטיפות. כשסיפרתי לו שרוב האסירים מכינים שיעורי בית ואפילו לוקחים איתם ספרים לתאים כדי להשלים חומר, התפרץ עלי קצין הביטחון בזעם. זאת היתה הפרה נוספת של הכללים והוא התלונן עלי בפני קצינת החינוך. לא התלונה האחרונה ברזומה שלי בכלא.

 

באופן פרדוקסלי הרגשתי בנוח עם האסירים בכיתה, בעוד שבבניין המינהלה עם קצינת החינוך, העובדות הסוציאליות וקצין המודיעין הרגשתי חנוקה ומאויימת. אבל ההתנגשות הגדולה היתה רק בשנה שלאחר מכן, במחזור השני של האסירים. כמו בשנה הראשונה, גם הכיתה החדשה נכנסה לשיגרת לימודים חיובית. במחזור הזה היו כמה אסירים מבריקים. שלושה מהם התקדמו כל כך מהר, עד שהתחלתי להכין להם חומרים אחרים מלשאר הכיתה. באחת הפעמים סיפרתי בכיתה שאני מלמדת גם במכללה, במכינה להנדסאים. שם, אמרתי להם, לא צריך בגרויות. לומדים שלושה מקצועות במשך שנה שלמה ואם עוברים את מבחני מה"ט בהצלחה, מתקבלים ללימודי הנדסאים. השלושה התלהבו וביקשו ממני לברר אפשרות להגיע למכינה כזאת, או להביא אחת לתוך הכלא. כשהעליתי את  הרעיון הזה בפני קצינת החינוך, העו"סיות וקצין הביטחון, הם כעסו עלי. את לא מבינה, אמרו לי, כל מה שהאסירים רוצים זה למצוא דרך נוספת להברחת סמים לכלא ומה שאת העלית ברוב טיפשותך יכולה להיות דרך כזאת. כשהתעקשתי שיש שם כמה אסירים שיכולים לסיים בהצלחה מכינה של קדם-הנדסאים, הודיעו לי שאני לא מבינה כלום במנטליות של אסירים והגישה שלי מסוכנת. הרעיון נדחה על הסף.

 

שנת הלימודים הסתיימה, ונשארו רק מועדי ב'. באחד המקרים הגיע רק שניים למבחן כזה. אחד מהם היה חולה, ובכל זאת התעקש לעשות את המבחן. הוא ישב שם עם ערימת טישואים, השתעל, התעטש אבל לא ויתר. כעבור שעה הלכתי לבניין המינהלה להכין לעצמי כוס תה. באותה הזדמנות הכנתי אחת גם לאסיר החולה. הוא היה נבוך, אבל הודה לי ושתה את התה תוך כדי המבחן.

לא ציפיתי לסערה שהארוע הזה יחולל. זומנתי לשיחה עם קצין הביטחון. שיחה זאת לא מילה מתאימה, יותר נכון לקרוא לזה חקירה צולבת. במשך שעה וחצי הייתי צריכה להתגונן מפני הטענה שיש קשרים ביני לבין אותו אסיר, עובדה – שירתתי אותו. בהתחלה העניין נראה לי ביזארי ומשעשע, אבל ככל שהחקירה התקדמה, הבנתי שהוא רציני. הוא טען שמלכתחילה חשד בי שיש בי נטייה מגונה להתחבר לאסירים ולסייע להם מעבר למה שהתקנות מתירות ואכן הוכחתי את זה, עכשיו הוא בטוח שנוצר קשר עברייני ביני לביניהם. הוא דרש לדעת מה עשיתי בכל השבוע האחרון, פרט אחרי פרט. סירבתי בכל תוקף והוא הגביר את הלחץ עד לאיומים שהוא ידווח למשטרה ואהפוך למטרה מודיעינית שכוללת מעקבים אחרי ואחרי הטלפון שלי. יצאתי משם בוכה אחרי שהוסיף שמעתה אצטרך לעבור גם בדיקה גופנית בכל פעם שאכנס לכלא.

 

התפטרתי עוד באותו היום. הגעתי לכלא רק כדי לחתום על התעודות. למרות האיומים, אף אחד לא ערך עלי בדיקה גופנית. נדמה לי שגם לא הפכתי ליעד מודיעיני של המשטרה, אלא אם כן המעקבים אחרי היו כל כך חשאיים עד שלא הבחנתי בהם. במשך כל התקופה שלימדתי ואחריה, אף אסיר לא ניסה ליצור קשר או לבקש ממני דבר מה, אם כי אני מניחה שהאזהרות של קצין הביטחון והעו"סיות היו מבוססות על חששות אמיתיים. אני יודעת שהייתי נאיבית ונלהבת ורצתי עם הראש בקיר מבלי להכיר את המערכת. אבל עד היום, הרבה שנים אחרי שסיימתי לעבוד שם, כשאני נזכרת בעולם האוטופי שהם תיכננו, יש איזה פרפר קטן שעושה סיבוב אצלי בבטן.

 

 

 

שווה קפיצה

פרוייקט רשת חדש של נתי יפת ועיתונאים נוספים מתעתד לספק אתר חדשות עצמאי לגולשים. אתר 'שקוף' , שכרגע נמצא בשלבי הקמה והרצה, לא שייך לאף אחד מטייקוני התקשורת ששולטים באתרי החדשות המרכזיים, אלא יפעל בעזרת הקהל הרחב ויספק חדשות בלתי תלויות, בעיקר בנושאים חברתיים.

 

מתוך מניפסט ההקמה:

שקוף היא עמותה שקמה במטרה לייסד אתר חדשות גדול, שיתחרה בצמרת דירוג האתרים בישראל.

אנו מציעים מודל לעיתונות איכותית, שאינה תלויה בבעלי הון או בפוליטיקאים.  זהו מיזם עממי ועל כן כל אזרח שמצטרף תורם לקידומו.

אתר שקוף יפעל להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית לידי אזרחיה, ויפעל לעודד שיח שמטרתו יצירת אמנה חברתית חדשה.

כדי שזה יקרה, צריכים האזרחים לקחת אחריות ולדרוש בחזרה את המגיע להם - הזכות לבריאות, לחינוך טוב, לתנאי עבודה ושכר הוגנים, להשפעה על הפוליטיקה, לאוויר נקי ועוד.

ככל שיותר אזרחים יצטרפו לשקוף, כך יגדלו סיכויי היוזמה לשנות באמת את פני החברה הישראלית.

http://www.shakoof.org.il/?p=48