לפני זמן מה הגעתי לתובנה מרעישה. זה קרה כשהסתובבתי בבית עם פנקס ועיפרון וניסיתי לבנות לעצמי תכנית להיחלצות מהבלגן שהבית שקע בו בתקופה שבה הייתי תקועה עם הלימודים. אחרי אינסוף מניפולציות כלכליות שבעזרתן ניסיתי לשכנע את עצמי שאין שום בעיה להעסיק עוזרת, הבנתי שיש גבול ללהטוטנות: אין לי תקציב לעוזרת, לא במצב הנוכחי בכל אופן. אז ניסיתי. הסתובבתי בבית, הרמתי צעצועים מהרצפה, טיאטאתי את הסלון, שטפתי את המטבח, זיווגתי עשרות גרביים, ניגבתי אבק וקירצפתי את האסלות. אחרי עשרה ימים כאלה, הבית נראה כאילו יד לא נגעה בו מאז פלישת ההונים.

על בלגן אי אפשר להתגבר בבלגן, מילמלתי לעצמי בנוסח עדות הקאוצ'ינג, והתחלתי בתיכנון אסטרטגי מקיף לניהול פרוייקט שקראתי לו ביני לבין עצמי 'הבית המצוחצח'. אם ניהלתי בעבר פרוייקטים עתירי תקציבים וכוח אדם בהצלחה רבה, אין סיבה בעולם שעל האתגר הזה לא אצליח להתגבר.

הכנתי טבלת אקסל לפי ימים, ובכל אחד מהם רשמתי את המשימות היומיות. הסתובבתי בבית עם פנקס ועיפרון, רושמת כל פינה וכל משימה. למרבה הזוועה, הרשימה הלכה והתארכה. למשל, בהתחלה רשמתי רק 'מטבח', אחר כך הבנתי שמושג כללי כזה ישאיר אותי בערפל קיומי, שכן בימים הקודמים ביליתי שעות ארוכות במטבח, ועדיין לא נראה שמשהו השתנה באופן מהותי. אז לקחתי נקודת פתיחה והתחלתי לסרוק את המטבח בכיוון השעון בנסיון לא לפספס אף פרט. הנה, תנור האפייה (צריך לפרק את חלון הזכוכית כי הצטברה בפנים ג'יפה שלא מגיעים אליה בלי פירוק), חלונות (וילון לכביסה, רשתות סתומות מאבק, זגוגיות מוכתמות בנתזים עמידים בפני פנטסטיק), מקרר (מגירות הירקות שאפשר כבר לשתול בהן גינה חדשה, שקיות סגורות בגומיות שאין לי מושג מה היה בהן, גבינות שפג תוקפן כבר בפסח הקודם), מעל המקרר (איך הצלחתי לצבור שם כאלה כמויות של ג'אנק? מי האידיוט שהפך את המשטח הזה למחסן מאובק ודביק? אני. אה), מתחת למקרר (עיסה לא מזוהה של אבק, שיערות כל הכלבות, חרוזי זכוכית. לא, שברי זכוכית וחרסינה מכלים שנשברו. הודעות ישנות ומגנטים דביקים. אימה של ממש). ועוד. ועוד. ועוד.

כתבתי לעצמי שאלות. למשל, כמה זמן ביום אני מתכוונת להקדיש לנושא, וכמה זמן יש לי באמת. מהן המשימות השוטפות שבלעדיהן אי אפשר לחיות כאן, ומהן המשימות שניתן לדחות. איך אפשר לפרק את הפרוייקט הזה למרכיבים שכל אחד מהם הוא בר ביצוע מבלי להתייאש מראש או להתמוטט באפיסת כוחות. מהם המשאבים העומדים לרשותי בכוח אדם ובתקציב, כולל בני הבית היקרים. וגם, מה בכלל צריך לעשות.

הלו! צעקתי לעצמי. כולה מדובר בלהיות עקרת בית. זה אמור להיות פינאטס, לא?

צעד אחורה. מה זה בכלל עקרת בית.

רווק או רווקה שגרים בבית משלהם, מנקים, מבשלים, מכבסים ושוטפים לא מקבלים את התואר הנכבד. הוא מיועד רק לאדם (יאללה, בואו לא נהיה פוליטיקלי קורקט. הרי ברוב המכריע של המקרים מדובר באשה) שעושה את אותם הדברים בדיוק, אבל עבור בני המשפחה. כלומר, כדי לזכות בתואר הנכסף, האשה צריכה לכבס גם את הבגדים של בני הבית, לבשל עבורם ולסדר את הבלגן שלהם. בדרך כלל מעורבים ילדים בפנים, אבל זה לא הכרחי. על פי החוק במדינת ישראל, מספיק שיהיה זוג כדי שהאשה תזכה בתואר.

מישהו פעם התחכם ואמר לי שעקרת זה מלשון עיקר, יעני, עקרת הבית היא עיקר הבית. אין כמו צ'פחה על הכתף המיוזעת של עיקרית הבית אחרי יום של קירצוף. אַת העיקר כאן בבית ממלמל המתחכם ונהדף לאחור מצחנת מיץ-הזבל בו טבלה העיקרית דקה קודם. יאללה, שימכרו קודם קרח לאסקימוסים.

לי דווקא נראה ש"עקרת" זאת מילה בסמיכות, נגיד כמו יבֶּשֶת (אפריקה, לצורך העניין) . לכן מקור המילה הוא 'עקרה' כמו 'יבּשָה' (באופק, כמובן). לא ייתכן, חשבתי לעצמי, שההיא שכל היום עמלה לשרת את בני ביתה מכונה 'עקרה'. בטח המילון יפתיע אותי ויגלה לי שמקור המילה הוא איזה ביטוי תלמודי מפואר שבא לקלס ולשבח את מי שמבשלת\מנקה\מכבסת מצאת החמה עד צאת נשמתה.

הלכתי למילון ספיר. שם מצאתי את ההגדרה הזאת למילה "עקר": שאינו פורה, חסר כוח פריון.

מתחת להגדרה הזאת הופיעה עקרת הבית במלוא הדרה: "אישה שעיסוקה לנהל את משק ביתה".

ככה, בעדינות, מילון ספיר מספר לנו מה אנחנו עושות כל יום. מנהלות את משק ביתנו. מנהלות, כן? עם רכב צמוד, מחשב נייד על חשבון העבודה, חליפת שלושה חלקים ומזכיר בלונדיני חטוב. אבל מה, למרבה הצער מי שעוסק בו עקר, אינו פורה, חסר כוח פריון. כלומר, בעוד אנחנו מזמינות כוס קפה מהמזכיר (שלושת-רבעי סוכרזית, טוב מותק?) ומתרווחות על כורסת המנהלים המרופדת, בעצם אנחנו עקרות. אבל זאת לא עקרות מילדים, הרי ידוע לכל שהתואר הזה מלווה ברוב המקרים גם בצאצאים, אז למה העקרות קשורה?

מסתבר שהשפה העברית לא כל כך טפשית. בביטוי אחד נכנסים הררי תסכולים, ערימות יאוש, חבילות מפח נפש ושאר מרכיבים שביחד בונים תפקיד מאוס וכפוי טובה. תחשבו על ג'וב כזה: כל יום עושים בדיוק אותו הדבר כדי לעשות למחרת בדיוק את אותו הדבר. היה נקי? היה. היה אוכל? היה. היתה כביסה מקופלת? היתה. שבעה ימים בשבוע (לא, אין הנחות לדתיות. את מה שהן חוסכות בשבת, הן מקבלות בריבית קצוצה בחמישישי מוטרפים), שלושים ימים בחודש, שנים עשר חודשים בשנה, כל השנים. כל מה שנעשה ביום אחד, נעשה שוב במשנהו. סיזיפוס גילגל אבן, אנחנו מגלגלות את הספונג'ה והכביסה עד למעלה, רק כדי לראות אותם מצפות לנו בבוקר מחדש. מרגע הביצוע יודעים שהיא תתבצע שוב למחרת, או אחרי כמה ימים. עבודה עקרה.

אנחנו עדיין בג'וב הניהולי ההוא, נכון? אז גם אין משכורת, הכל נעשה בהתנדבות, תוך ציפייה שהסיפוק הפנימי העמוק והאתגר האינטלקטואלי יחפו על חוסר התוחלת. וגרוע מזה, העבודה שקופה. לא רואים אותה. אף לקוח לא עומד נפעם מול אסלה רק בגלל שהנתזים הצהבהבים שהיו שם בבוקר נעלמו. אף אחד לא גונח מהתרגשות למראה שטיח שאין עליו שערות כלבים. ובטח שאף אחד לא מעניק בונוס או אפילו מחמאה רפה על תכולת סל הכביסה שהתכווצה. כאן התובנה המכאיבה: ליכלוך ובלגן רואים. נקיון וסדר הם שקופים, ברורים מאליהם. נכון שבעשרים ושלוש השניות הראשונות שאחרי חמש שעות נקיון באמת הבית נראה ומריח נקי, אבל זה יישאר ככה רק בתנאי שבני הבית יעברו לגור במלונה שבחצר.

גרוע מזה: העיסוק הזה הופך את כל האוחזת בו למפלצת זועמת. אני רוצה לראות את מי שזה עתה סיימה לשטוף את המטבח ופינת האוכל בחום של 35 מעלות בצל מחייכת בנועם למראה צלחת מרק שמטפטפת את תכולתה מהמטבח אל שולחן האוכל. אם יש כבר כתמים על הרצפה או על הכיור, אז מילא, עוד כתם, פחות כתם, מי בכלל שם לב. אבל כשזה קורה על נקי, הדאלאי לאמה ואמא טרזה הם שני האנשים היחידים בעולם שהיו שומרים על שלוות נפש. מאחר ואמא טרזה לצערנו כבר לא איתנו היום, זה מצמצם את האוכלוסיה הסובלנית לאדם אחד עלי אדמות.

אז בכל זאת לקחתי עוזרת.

שווה קפיצה

והפעם בלוגר שבדרך כלל אני לא מסכימה עם דעתו, אבל תמיד תענוג להתווכח איתו.

אבי האובייקטיביסט, עומד מאחורי מה שהוא מכנה 'מטפיסיקה של תכלית'. הוא ניאו-ליברל, קפיטליסט ואינדיבידואליסט, בדיוק האנטי תזה לכל מה שאני מאמינה בו, ועדיין שווה לקרוא את הפוסטים שלו כי הם מעניינים, אינטליגנטיים ומנומקים.