לשם ובחזרה

יש רגעים כאלה כשמרגישים שהגיע הזמן לעשות שיחת יחסינו לאן. למשל, שנמאס מהידידות האנמית הזאת ויאללה, בוא נאבד את הראש ביחד. או שזהו, מיצינו, אפשר ללכת כל אחד לדרכו. נשמע קלי קלות, אבל איכשהו התיזמון תמיד גרוע, שלא לדבר על השאלה למי יש כוח ואומץ בשביל כל זה. אז המחשבות נשארות איפשהו תקועות בדרך כלל, כלומר, בין האוזניים.

מילא כשזה אחד על אחד, אבל מול בלוג המצב אפילו עוד יותר מסובך. עם מי בדיוק אני עושה את שיחת יחסינולאן הזאת, עם עצמי? עם העצמי הוירטואלי? עם הדף הכחול על גבי לבן? עם הקוראים? עם המגיבים?

אין לי מחסום כתיבה, פוסטים דווקא יש, לפחות שישה מהם יושבים ומעלים אבק בוורד. אחד מהם נורא ארוך. בזמן האחרון כולם יוצאים לי כל כך ארוכים שאני מרגישה צורך להתנצל. להתנצל בפני מי? ויש פוסט אחד נורא אישי. כל כך אישי שמי שמכיר אותי עלול לזהות אותי. חרדת אאוטינג. ופוסט סתמי כזה על היומיום. את מי בכלל זה מעניין. ויש פוסט שהוא הרצאה מיגעת. אף אחד לא רוצה לקרוא כאן הרצאות. ויש פוסט שכולו קיטורים וזעף. לא בא לי על תגובות מנחמות או מחבקות, זה רק יעצבן עוד יותר. אולי גם הפוסט הנוכחי יישאר כאן ולא יעבור הלאה, כי הפוסט הזה סתם מבולבל ואני לא מצליחה להגיד בו שום דבר.

זה לא אתם. זאת אני. יש קורא קולקטיבי שיושב אצלי בקישקעס ולא מרוצה משום דבר. מביט במורת רוח במילים הכתובות ומוריד את האצבע כדי לקבור עוד גיבוב מילים. אולי הגיע הזמן להיפרד ממנו, או מהבלוג, או דווקא לקפוץ למערכת יחסים חדשה פחות מעיקה. לא יודעת.

ואני שואלת את עצמי בשביל מה בכלל יש לי בלוג. הצלחתי ליפול איתו בין הכיסאות. הוא אישי עד כדי חשש מאאוטינג, אבל אני לא מעיזה להיות חושפנית מדי. יש לי אג'נדה חברתית שחשובה לי, אבל זה לא בלוג פוליטי או חברתי. הוא כלבויניק, כזה שהיו מניחים פעם על השולחנות בחדר האוכל בקיבוץ. הוא פרווה, כמו הדודה בלומה מעפולה, אפרופו ידידות אנמית, ואני לא רוצה להיות הדודה בלומה מעפולה, רוצה להיות מסעירה, מרתקת, סקסית ומלהיבה. רוצה שירצו אותי בגלל מי שאני ולא כי לא נעים ולשם הנימוס. ואיכשהו הבלוג מתערבב לי עם מי שאני במציאות ואני מרגישה את הכובד הדודתי הזה מושך אותי מטה מטה לתחתית הספל, במקום שהדודות בלומות משעממות את עצמן ואת האחרים בקיטורים, הרצאות ושיחות יחסינולאן.

תראי, אני אומרת לשרה הקודמת, לא מספיק לך הניק המשונה הזה, את גם כל כך כבדה, ממלכתית, צדקנית ומשעממת שאולי את באמת אני. איזו מין מראה דפוקה זאת?

תזכורת:

גורים שכמהים לאהבה, כלבים שהלכו לאיבוד, חתולים וכלבים שזקוקים לבית חם. כולם בבלוג הזה של חולמני. תציצו, אולי תזכו לחבר חדש לחיים.