לשם ובחזרה

כמעט שלושה חודשים עברו מאז נפרדתי מהפרוייקט שעזר לי להגיע לשכר הממוצע במשק. ככה זה כשסומכים על עבודה בעמותות שסומכות על תורמים שצידם משנים את דעתם כל שנה. מייד עם קבלת ההודעה על הפסקת הפרוייקט, הסתערתי על שוק העבודה. תמורת ארבעים שקלים בחודש יש אתר שאוסף בשבילי הצעות עבודה מכל מיני מקומות. ליתר ביטחון גם חרשתי בעצמי את אתרי הדרושים והעיתונים. ההתחלה נראתה מבטיחה, המון הצעות עבודה מתאימות: מרצים, מנחים, מומחים בחינוך, יועצים ארגוניים, מנהלי פרוייקטים בתחומים שלי. בדחילו ורחימו ניסחתי מכתבי פנייה ושלחתי קורות חיים.

אחרי כל מישלוח ישבתי בלב רועד לחכות לטלפון שיזמין אותי לראיון. פתחתי את המייל שלוש (מאות) פעמים ביום, למקרה שמישהו מעדיף תקשורת כתובה. שילמתי כדי שיבדקו את ניסוח קורות החיים ומכתבי הפנייה והחלפתי את האינקרדימייל שיוצר רושם עליז מדי באאוטלוק כבד הראש.

כלום לא קרה.

לא חוזרים אלי.

עם כל רשימת דרושים שמגיעה אלי מהאתר, הלב הולך וצונח. כבר לא מתלהבת. עדיין פונה, אבל כבר יודעת מה מצפה לי, ועונה רק לאילו שמחפשים פרילאנסרים. משלוש פעמים ביום של חיפוש בכל האתרים, ירדתי לפעם ביום, פעם ביומיים, פעם בשבוע. אני רואה הצעות שכאילו תפורות עלי בול: בדיוק הכישורים, הנסיון וההכשרה הנכונים. ובכל זאת, שום דבר. עכשיו המודעות האלה כבר מרגיזות אותי. ככל שהן יותר מתאימות לי, ככה אני מתוסכלת יותר.

פעם חשבתי שאחרי התואר יקרו לי דברים נהדרים: יעריכו אותי, ירצו אותי, ישלמו לי בעין יפה. חברה טובה העמידה אותי במקום: "חשבת שהתואר יעשה במקומך את העבודה", אמרה לי, "את כמו אשה שאחרי ניתוח ציצים חושבת שכל הגברים ירוצו אחריה רק בזכות התוספת. אם תשבי על התחת מול המחשב, אף נסיך לא ידפוק בדלת וייקח אותך אל השקיעה. את צריכה להיות אקטיבית. אין לך ברירה".

אין לי ברירה, אבל קשה לי. החרדה מדחייה משאירה אותי תמיד במקום שבו לא אני בוחרת. הראש עובד רציונלי, יודע מה צריך לעשות, אבל מתחתיו גועש נהר עכור של רסיסי דימוי עצמי ופיסות אגו קרועות. כשכבר העזתי לנטוש את העמדה הפאסיבית מול גבר שרציתי, הוא הגיב בדחייה אדיבה וצוננת, ואני מיהרתי לסגת לפוזיציה המוכרת: כאן הרי יותר נוח, אין התעלמות מקיומי, אין אכזבות. אבל בחיפוש עבודה אין את הפריבילגיה הזאת של נסיגה.

בלית ברירה אני במקום הזה. מודעות דרושים זאת עוד הדרך הקלה, הפאסיבית. אני אמורה בכלל לדפוק על דלתות, להציע את עצמי, לנצל קשרים אישיים, להתחנחן ולהתחנף, להתקשר, להתעקש, להציג תדמית מקצועית בטוחה, להתרברב בהצלחות המקצועיות, לנפנף בתעודות ובתארים, לאטום אוזניים ולסתום את האף. הכל כדי להשיג לעצמי עבודה בתחומים שבהם כבר הוכחתי שאני יכולה.

משפיל.

וכבר נשמות טובות רומזות שאולי אני בררנית מדי, שואלות איך זה יכול להיות שאחת (עאלק) מוכשרת כמוני מחזרת על הפתחים, תוהות אולי משהו דפוק בי כי אחרת לא יכול להיות שאין לי מספיק עבודה. הדחיות החוזרות ונשנות חורצות כל כך בדימוי העצמי שאני נוטה להאמין לזה, לצנוח לתוך יאוש, להרגיש טיפשה ולא מוצלחת.

בסדר. אני מכירה את התיאוריה, אני הרי לא באמת כזאת, רק מרגישה ככה. אבל בפועל זה מה שקובע. הגרון שנחנק מול המודעה, היד שמזיעה ורועדת בחיוג המספר, הבטן שמתכווצת מול הדחייה.

אני קוראת שוב את מה שכתבתי. שלא נדע מצרות, כל כך פגוע וכועס. זה לא תמיד ככה. לפעמים אני חדורת רוח קרב. חוזרת לחיפוש עבודה, בודקת עלויות של מודעות בעיתונים (חבל על הכסף, אומרים לי אלה שמבינים עניין, אף אחד לא יבוא אלייך ממודעה בעיתון), ושל פליירים (כנ"ל). פונה באופן יזום לארגונים שמעסיקים פרילאנסרים במקצוע שלי (תגובה חיובית אחת. מתחילה אחרי החגים. שלוש שעות שבועיות למשך שלושה חודשים. וואו!), מזמינה כרטיסי ביקור חדשים (כאילו שמעיפים בהם מבט נוסף לפני שזורקים לפח), כותבת סילבוסים לסדנאות וקורסים שאני יכולה להעביר (נגיד שמתישהו כן תהיה התעניינות).

אופס, חזרתי לעמדה הצינית הפגועה. עמוק בפנים העלבון תוסס. ההבנה שבכלל לא משנים המקצועיות והנסיון, אלא רק יכולת השיווק העצמית; שהתואר שעבדתי עליו שבע שנים לא פותח בפני דלתות אלא בעיקר סוגר אותן; שבתור עצמאית – ככה יראה המסלול המקצועי שלי מעתה והלאה.

______________

הפוסט הזה נכתב לפני חודש וחצי. מאז היו כמה הצעות, בעיקר מאלה שכבר מכירים אותי. קורס של עשרה מפגשים, עשרים וחמש שעות שנתיות פה, חמש שעות חודשיות שם, שתי מטופלות בהקצבה של חמש עשרה שעות לכל אחת, קורס וחצי באוניברסיטה. הכל ביחד מביא אותי להכנסה חודשית עתידית קצת יותר גבוהה משכר מינימום.

זה בסדר, אני לא מרימה ידיים. כשאין ברירה אז אין ברירה. בסוף יהיה טוב, לא?

חוץ מזה, עדיף לסיים את הפוסט ברוח אופטימית, רק שלא יהיו תגובות מרחמות ומנחמות, זה עוד יותר גרוע.

שווה קפיצה

עצומה למען חוף הבונים, אחד האחרונים שעדיין יש בהם שמץ של טבע, כולל כמה תמונות יפהפיות להמחשה ולמחשבה.

ובכלל, הבלוג הזה של אני לא הייתי מעז הוא פנינה בלוגוספירית מהנה. קצת פוליטיקה, אמנות (פרוייקט האייקונים), פילוסופיה מקורית והרבה כישרון ומחשבה.