לשם ובחזרה

אני: היי, מה נשמע?

נחמה: מה קרה?

אני: כלום, רק רציתי לדעת מה נשמע.

נחמה: את בנסיעה?

אני: לא, אני בבית.

נחמה: את יודעת שזה מסוכן לדבר בסלולרי בנסיעה.

אני: אני לא בנסיעה.

נחמה: אבל כשאת נוסעת את כן מדברת בסלולרי.

אני: כן, אבל...

נחמה: מה אבל? את לא יודעת שזה יותר מסוכן אפילו מלנהוג בשיכרות?

אני: כן, אבל...

נחמה: ובכל זאת את מדברת בנסיעות.

אני: זה הזמן היחיד שבו יש לי קצת פרטיות.

נחמה: תמצאי זמן אחר, יותר בטוח.

אני: רק רציתי לדעת מה שלומך.

נחמה: טוב שנזכרת. אצלי הכל בסדר. איך הילדים?

אני: הגדולים בסדר. הקטנה נשארה היום בבית, כאבי בטן.

נחמה: משהו רציני?

אני: לא, נדמה לי שזה בעיקר בגלל שלא בא לה ללכת לבית הספר.

נחמה: מה, כבר? עוד לא התחילה השנה וכבר? תבררי אם משהו לא בסדר.

אני: דיברתי איתה ו...

נחמה: לדבר זה לא מספיק. צריך לדובב.

אני: דיברתי איתה ו...

נחמה: לדובב! את מבינה מה זה אומר? לשבת איתה עד שהיא מספרת הכל.

אני: כן, אפשר להגיד שדובבתי אותה. אבל אין שום דבר מיוחד.

נחמה: סימן שלא דובבת אותה. את צריכה סבלנות כשאת מדברת איתה, לא להחליף כמה מילים ולרוץ, זה עניין רציני.

אני: אני יודעת שזה עניין רציני, אבל...

נחמה: הכל את יודעת, אה?

אני: לא הכל, אבל כבר גידלתי כמה ילדים בעבר, אני יודעת לדבר איתם.

נחמה: אה, בטח! הדוקטורית הדגולה לחינוך! יודעת הכל! לא מוכנה לשמוע מילה מאף אחד.

אני: אני...

נחמה: אני ואני ואני ואני. את לא מוכנה להקשיב לאף אחד. את יודעת שאי אפשר לדבר איתך. כזאת שיפוטית וביקורתית, יודעת הכל.

אני: איפה שמעת כאן ביקורת ממני?

נחמה: זה טון הדיבור. אם היית מקשיבה לעצמך פעם אחת היית יודעת כמה את נשמעת ביקורתית ומתנשאת.

אני: טוב, בסדר. ומה שלום הילדים שלך?

נחמה: הם בסדר גמור.

אני: יופי. אז להתראות.

נחמה: ביי.

תרגום השיחה:

כמו שאפשר לראות, לאחותי הגדולה נחמה (שתרצח אותי על השם שנתתי לה), יש כמה תכונות לא ממש משעשעות בזמן אמיתי, אם כי בדיעבד אנחנו נשמעות כמו החבובות, מינוס החן והפירסום.

הדיאלוג שלמעלה התנהל בשבוע שעבר ונרשם מהזיכרון כמעט מילה במילה. אולי הוא לא מייצג את כל השיחות שאנחנו מנהלות, אבל מכיל כמה דפוסים קבועים, כאלה שרק צריך למלא אותם בכל פעם בתוכן חדש.

ראשית, ייסורי מצפון. אין שיחה בלי ייסורי מצפון בדרגות קושי שונות. הפעם מדובר רק על העובדה שאני לא מתקשרת בתדירות מספיק גבוהה. בתור האחות הקטנה, התפקיד שלי הוא להתקשר, התפקיד שלה – לכעוס. לא כעס גלוי חס ושלום, רק מרומז, משהו שפולניות לומדות לעשות במהלך החיים שלהן: טון סרקסטי, מילה אחת, מקסימום שתיים והופ! הנה באים הייסורי מצפון התורנים.

שנית, סידרת חינוך על החיים. הפעם על הדיבור בסלולרי, וזה בכלל לא משנה שאני לא מעיזה להתקשר אליה מהדיבורית שבמכונית, כי היא ישר מתחילה לצעוק עלי. היא צודקת. זה מסוכן. כולם יודעים שזה מסוכן ובכל זאת מדברים. הנה, אני כבר נכנסת להתגוננות, שזה השלב הבא בדיאלוג בינינו. אני בהתגוננות, היא מיידה בי את עובדות החיים ברוגנטקה.

שלישית, כמה אני אמא גרועה. למרבה המזל, לפני חמש שנים היא הפכה לאמא בעצמה, ולכן המומחיות שלה בגידול ילדים צנחה פלאים. לפני המהפך בחייה, היא ידעה הכל על גידול ילדים, לא רק ידעה, אלא גם הטיפה, הסבירה, גערה, נזפה וחילקה פקודות. ולמי שתהה, לא, היא לא למדה את זה, היא פשוט יודעת וזהו.

והאחרון והממש לא חביב: יש לה יכולת מופלאה לעשות השלכות של כל התכונות השליליות שלה על אחרים, ואני ללא ספק המושלכת החביבה עליה. אין שום דרך להגיד לה שהיא הבנאדם הכי שיפוטי וביקורתי שהיכרתי, בשבילה אמירה כזאת תהיה ההוכחה הבדוקה לכך שאני עצמי שיפוטית וביקורתית.

פעם הייתי נורא נפגעת ממנה. היו שיחות רוויות דמעות וכאב שבהן ניסיתי לשווא לשכנע אותה שאני לא כזאת ביקורתית, שיפוטית, יודעת-כל, אגואיסטית, אמא-חסרת-אחריות, קמצנית וטיפשה. אחר כך היתה תקופה שבה ניתקתי מגע. נפגשנו בארועים משפחתיים והחלפנו מילות נימוסין צוננות. לא באמת רציתי את הניתוק הזה, כי כשהיא במצברוח הנכון, היא משעשעת, יצירתית, נחמדה ומעניינת, ובכלל – היא אחותי ויש לי רק שתיים כאלה. היום אנחנו בקשר. אני מנסה לעקוף את המשחקים הקבועים, לא תמיד בהצלחה.

לפעמים אני חושבת שאין מספיק מחקרים על השפעת יחסים בין אחים על עיצוב האישיות. נראה לי שחלק מהבאגים הפרטיים שלי נוצרו בשנים שבהן חיינו ביחד באותו החדר: ההלקאה העצמית, תחושת חוסר הערך, הצורך המתמיד להתגונן, התחושה שלא משנה מה אעשה - אף פעם לא אהיה מספיק שווה.

ובכל זאת, נדמה לי שהמאבק הבלתי פוסק הזה גם עזר לי לגבש עמידות שבזכותה הצלחתי להתגבר על קשיים בחיים. לא הרבה ארועים או אנשים יכולים לעמוד בשורה אחת עם אחות כמוה; שנים של התכתשויות בלתי פוסקות חישלו אותי לקראת החיים.

אז לפעמים צריך לבלוע כמה צפרדעים. בינינו – זה באמת נורא מסוכן לדבר בסלולרי בנסיעה, שלא לדבר על החובה לדובב את הילדה. לדובב! לא סתם לדבר, אה?

-

אל הפוסט הקודם של משחקים משפחתיים

שווה קפיצה

פוסט שעוסק גם הוא ביחסים מורכבים בתוך המשפחה.

על משפחות מורכבות ואמא חורגת

הבלוג המעניין של בני, יש שם עוד הרבה מה לקרוא.