אחותי שברה רגל. לא יודעת מה קורה פה: לפני חודשיים חברה מאוד טובה ריסקה רגל ויד, לפני חודש האחיינית שלי עשתה משהו דומה ועכשיו אחותי עם גבס אחרי ניתוח מסובך. את החשיפה לשרשרת הפאשלות הרפואיות שהשלישייה הזאת עברה ואת התובנות של מה קורה כשפתאום יום אחד בנאדם הופך מוגבל ונזקק – את אלה אני משאירה לפוסט אחר. במקום זה אני הולכת לכתוב על באגים בחשיבה ועל הכנת עוגה. אולי זאת דרך להתחמק מלכתוב על הדיכדוך שאופף אותי לאחרונה ועל העומס שפתאום נוסף לחיים שלי עם כל ריסוק האיברים האינטנסיבי הזה סביבי. אולי. אז מה.
לכבוד השיחרור מבית החולים הבטחתי להביא עוגה. בווינט ראיתי עוגת שוקולד נוצצת והכותרת הבטיחה שזאת עוגה קלה במיוחד להכנה. לא צריך יותר מזה כדי לשכנע אותי להדפיס את המתכון וקדימה לעבודה. אבל מהרגע שבו אני מחליטה על מתכון, עוברת עלי מטמורפוזה משונה. אני לא מסוגלת לקחת מתכון ולעשות אותו כפי שהוא, ולא משנה עד כמה אטרקטיבי הוא נראה. באג בילט-אין במערכת שיושבת לי בין האוזניים מתחיל לצלצל למראה רשימת הרכיבים. מהרגע שאני נכנסת למיטבח ועד לזה שבו העוגה נכנסת לתנור מתרחשים ארועים שהם מעבר לשליטתי.
אז ככה זה עובד: אני לוקחת את המתכון המודפס*, הולכת למיטבח ומזעיקה את הקטנה שבלעדיה לא מתרחשת אף שבירת ביצה בבית. היא מתהדרת בסינר פירחוני ואני מתחילה לאסוף את הרכיבים על משטח העבודה. קודם כל 200 ג' חמאה. מי המטורף שמציע פצצת כולסטרול כזאת לעוגה? נחליף את זה בשמן קנולה. כמה זה בערך, נגיד שתי כוסות שמן. איכס. כמה שמן. אז כוס אחת, לא, שלושה רבעים. מספיק בהחלט. הלאה. שתי כוסות סוכר. מה זה, ריבה? לא צריך כל כך הרבה. כוס אחת תספיק. בעצם, חצי כוס סוכר, ואם כבר, שיהיה דמררה. וגם שתי שקיות סוכר וניל. אולי אפשר להוסיף קצת ממתיק מלאכותי, הרי כולם שומרים שם על דיאטה.
הקטנה מוזגת את השמן לקערה, אני מוסיפה חצי כוס סוכר ומקציפה דקה. אמור לצאת קרם בהיר תפוח, אצלי נשארת עיסה חומה ושמנונית. אולי בכל זאת צריך חמאה. אין חמאה בבית. אז מרגרינה. אני חותכת את קצה החבילה, זורקת פנימה ומקציפה. כלום. ממשיך להיות חום ושמנוני. מילא שיהיה. עכשיו הביצים. הקטנה שוברת ארבע ביצים לתוך התערובת. מפרידה בזהירות בין החלבונים לחלמונים ומגלגלת את החלמונים השלמים על כף ידה עד שהם מתפקעים אחד אחד. היא שוטפת ידיים אני מקציפה עוד דקה.
שלוש כוסות קמח תופח. מי בכלל מחזיק קמח כזה? עדיף קמח מלא ושקית אבקת אפייה. אני שופכת שלוש כוסות קמח מלא וארבע כפות קקאו והתערובת נעשית כבדה. המקצף מילל בנסיון להתגבר. הגיע הזמן להוסיף קצת נוזלים. כתוב שתי כוסות ריוויון. אני מעדיפה שלא יהיה חלבי, אז אפשר להחליף בשתי כוסות מים. בעצם, יש לי ליקר שוקולד, ובאותה הזדמנות, אפשר גם להוסיף קפה מרוכז עם שתי כפיות נסקפה. שופכת פנימה את הליקר עם הקפה. שתי כוסות ומשהו של נוזלים. אמא שלי תמיד אומרת צריך לסיים הכנת עוגה עם החומרים היבשים, אז אפשר להוסיף עוד קצת קמח. נניח חצי כוס קמח לבן, כדי שהתערובת לא תהיה כבדה מדי. זהו. מוכן. יצא הרבה, שתי תבניות. לשמן אותן ולפזר קצת סוכר וניל במקום קמח. הרבה יותר טעים.
נדמה לי שמשהו חסר. אני עוברת על הרשימה, הכל נראה בסדר. שופכת, מכניסה לתנור, מכוונת את הטיימר שיצלצל בעוד עשרים דקות. מתחילה לפנות את הבלגן שעל המשטח ואז מגלה את הכלי עם הממתיק. שיט! שכחתי להוסיף. עוגה שלמה עם חצי כוס סוכר. מה עכשיו? לא נורא, נשפוך מלמעלה קצת שוקולד. לא, לא שוקולד. אני ממיסה ממתיק במיים חמים ומניחה בצד. כשהעוגות מוכנות, שופכת את הסירופ על פני השטח שלהן. אולי זה יכפר על הסוכר החסר, ואם לא – נוסיף ציפוי שוקולד כמו שהמתכון מציע.
יצא נהדר. הסירופ נספג והעוגה מתוקה ובניחוח קקאו\קפה\ליקר. אני מחסלת שלוש פרוסות מהתבנית הראשונה ואורזת את השנייה. עד סוף הביקור התבנית ריקה ונקייה. הכל נאכל. בבית אני כותבת על דף המתכון שהעוגה מאוד מוצלחת ומכניסה לתוך הקלסר של העוגות. אין טעם לכתוב את השינויים שעשיתי, הרי בכל מקרה בפעם הבאה שוב הכל ישתנה.
מילא אם זה היה קורה רק עם עוגות. אבל לא, הבאג פועל בכל פעם שיש רשימה או מסגרת: תכנית עבודה, טפסים למילוי, סילבוס או הנחיות. לאו דווקא כאלה שמוכתבות מלמעלה. אפילו כשאני כותבת בעצמי סילבוס לקורס או תכנית עבודה הם לעולם לא מתבצעים כמו שתכננתי. לא מסוגלת להתאפק ומשנה את התכנית, כותבת תרגילים חדשים, מנסה טכניקות שלא הכרתי קודם. גם כשאני נחושה לבצע שוב תכנית שהצליחה מאוד, בפועל זה קורה אחרת. כשאני עומדת מול טופס שצריך למלא בו במדויק שורה אחרי שורה, אני נתקפת באימה משתקת, דוחה ודוחה עד שאין שום ברירה, ולפעמים גם אז מצליחה לדחות שוב.
באקדמיה זה נחשב לחיסרון רציני. צריך קודם לכתוב תכנית מסודרת, להגיש, לקבל אישור ואז לבצע בדיוק על פי המתוכנן. עם המאסטר הצלחתי לסבן. קודם כתבתי את התזה והמחקר, אחר כך כתבתי את ההצעה. כשההצעה אושרה, הגשתי את המחקר. רק המנחה ואני ידענו את האמת וגיחכנו כשהשופטים שיבחו את הסדר וההגיון בתזה. עם הדוקטורט זה כבר היה בלתי אפשרי, מה עוד שהמנחה היתה חסידת התכנון והביצוע. הרגשתי כמו שחיין בים סוער שהגלים מחזירים שוב ושוב אל לב הים; החוף נראה קרוב, אבל מערבולות במוח לא מאפשרות להגיע לשם. יצא גרוע, בהכרח.
רוב האנשים לא מבינים מה הבעיה לפעול על פי הנחיות או לעשות במדויק את מה שמתוכנן. זה נראה כמו התפנקות או עצלות. אבל הבאג במוח לא מניח לי לעבוד בדרך המקובלת. בדיוק כמו בהכנת העוגה, המחשבות מקבלות עצמאות ומכתיבות לי פעולה אחרת מהמתוכננת. החזרה על אותה פעולה שוב ושוב היא בלתי אפשרית, וכשאני חייבת – עשרים טון של יאוש מכבידים על האיברים ומאיטים את התנועה כמו סרט בהילוך איטי.
ואם מישהו רואה קשר בין הפוסט הנוכחי לבין הפוסטים על הבלגן ועל לקות הלמידה שלי, זה לא מקרי. הו, ממש לא.
* המתכון המקורי:
200 ג' חמאה
2 כוסות סוכר
3 כוסות קמח תופח + כפית סודה לשתייה
4 כפות קקאו
4 ביצים
2 כוסות ריוויון
המתכון שנוצר תוך כדי עבודה:
שלושת רבעי כוס שמן קנולה + 20 ג' מרגרינה
חצי כוס סוכר חום דמררה + 2 שקיות סוכר וניל
3 כוסות קמח מלא + חצי כוס קמח לבן + אבקת אפייה + כפית סודה לשתייה
4 כפות קקאו
4 ביצים
2 כפיות נסקפה בקצת מיים רותחים + כוס וחצי מים + חצי כוס ליקר שוקולד
לסירופ: 4 שקיות של ממתיק מלאכותי מומסות בשליש כוס מים רותחים
שווה קפיצה
אסתי ירושלמי, בלוגרית שלא מסתתרת מאחורי כינוי. בבלוג שלה היא מציגה בכישרון רב ובנחרצות עמדות ודעות שלא פעם מעוררים מחלוקות והתנגדויות.
למשל: על גברים ונשים (לא לדלג על דף התגובות המרתק)
פוסט חזק שמנתח ומתאר כרוניקה של קורבנוּת
"פוסט ירוק": רעיונות, עצות וכמה לינקים שווים ומחכימים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
