לשם ובחזרה

אל החלק הקודם: כרוניקה 4

פרקליט צמרת

הגעתי למשרד של פרקליט הצמרת. כל כך חששתי שמא אתקע בפקקים, לא אמצא חנייה, אתבלבל ברחובות חד-סטריים ושאר מריעין בישין שתל אביב מזמנת לפרובינציאליים - שלקחתי מרווח ביטחון של שעתיים. אז באמת נתקעתי בפקקים, הלכתי לאיבוד ברחובות חד-סטריים, גם חיפשתי הלוך ושוב חנייה, ועדיין הגעתי שעה לפני המועד שנקבע. לא היה אכפת לי, תליתי הרבה תקוות בפרקליט הזה, קיוויתי שהוא יפתור לי סוף סוף את התסבוכת. סיפרו לי שהוא אמנם אדם גס רוח, אבל מקצוען.

כשישבתי בפינת ההמתנה, שיננתי שוב ושוב את השאלות שלי, סיפרתי לעצמי את הסיפור לפרטי פרטיו, ניסיתי לא לשכוח שום ארוע שהתרחש במשך חמש השנים. אחר כך מחקתי את כל ההודעות הישנות בסלולרי, עברתי על היומן, עידכנתי את התזכורות והלכתי פעמיים לשרותים. השעה שקבענו גם היא חלפה, ורק אחרי ארבעים דקות נכנסתי למשרד, שנראה כמו משרד של פרקליטים בסרטים, כולל כורסת עור ענקית וספריית עץ כבדה וכהה.

"קדימה", אמר לי, והניף את היד כמו מנצח בתזמורת. גימגמתי בהתחלה, אחר כך שפכתי הכל, כלומר עד לרגע שבו הוא שוב הניף את ידו, פחות מעשר דקות אחרי שהתחלתי. "אז מה הבעיה?" שאל בקוצר רוח. לא ידעתי מה לענות לו. מה באמת היתה הבעיה?

הוא רכן על הדפים שמולו וחזר לעיין במסמך בו עסק כשנכנסתי. הייתי מבולבלת. "כל הטיעונים שלהם, כלומר..."

הוא הרים ראש לרגע ואחר כך חזר לניירות שלו "שטויות. הכל שטויות. לאשה אין בכלל זכות לוותר על מזונות ילדים. אין כזה דבר. חוץ מזה, זה לא בית משפט, זאת הוצאה לפועל. כל הקישקושים בכלל לא מעניינים אותם. רק שהיה חוזה והוא לא עמד בו. את תקבלי הכל."

הרגשתי הקלה עצומה. סוף סוף מישהו אומר לי דברים באופן ברור ונחרץ, לא כמו עורכת הדין שלי שהלכה לאיבוד. "ומה עם הילדים?" שאלתי, "אני לא רוצה שהם יגיעו להעיד. זה יהיה סיוט בשבילם."

"נכון, זה יהיה סיוט. אבל אני נותן ייעוץ משפטי, לא ייעוץ מוסרי. יש לך עוד שאלות?"

הנדתי בראשי לשלילה. הרגשתי שאם אני מוציאה עוד מלה אחת יתחילו הדמעות לצאת. הוא הניף שוב את ידו כאילו סילק זבוב מעל פניו. קמתי ויצאתי. עמדת המזכירה כבר היתה ריקה ואני חזרתי אליו. "למי אני משלמת?" שאלתי במבוכה. הוא אפילו לא הרים את ראשו. "לא צריך," אמר. אחר כך משך כרטיס ביקור מהמדף לידו. "רגע, הנה טלפון של סטאג'ר מוכשר. את לא צריכה יותר מזה. בהצלחה." כשהושיט לי את הכרטיס, היתה איזו עקמומית קלה של הפה שלו, אולי התכוון לחייך אלי.

חזרתי למכונית והלכתי שוב לאיבוד ברחובות תל-אביב. הסתובבתי במעגלים וידעתי שאני תקועה. צודקת צודקת, אבל עדיין תקועה.