לשם ובחזרה

אוף, יצא נורא ארוך. אבל אם אני שרדתי שנה שלמה עם הכוכב מכיתה ז' אתם לא תשרדו כולה שלושה עמודי וורד? (אוקיי, יש בעצם ארבעה, והחמישי הוא רק הקפיצה השווה להפעם). לפחות אפשר להתנחם בכך שזהו הפרק האחרון בהחלט של החלק הזה בתחנות הקריירה שלי.

- 

לפני שלוש שנים חזרתי לאפיזודה קצרה בהוראה. עבדתי בארגון שרצה לשנות את העולם וקיבלתי ארבע קבוצות: שתי קבוצות מורים, אחת של עובדים סוציאלים וקבוצה של תלמידי כתות ז'. שלוש הראשונות היו אתגר מהנה. הרביעית היא הנושא של הפוסט הזה.

***

שבוע ראשון

שום דבר שהיכרתי לא הכין אותי למה שקרה שם.

הגעתי לבית ספר מקיף ענק. המורה א'* חילקה את הכיתה**, כך שבקבוצה אחת היו התלמידים ה'טובים', ובקבוצה השנייה, שבה גם היא נכחה, כל השאר. עשרים תלמידים בסך הכל. לקחתי את הקבוצה השנייה.

כמקובל בהנחייה, ביקשתי שיסדרו את הכיסאות במעגל. כמו אצנים שמזנקים עם יריית האקדח קפצו הילדים ממקומם, ובמשך עשר דקות היו שם צרחות, כיסאות באוויר, שולחנות הפוכים, מכות ודחיפות. שדה הקטל מנה שלוש נערות מיבבות, חולצה קרועה ותיקים שהתכולה שלהם התפזרה לכל עבר. כשכולם התישבו, ניסיתי לדבר. הם לא שמעו אף מילה, היו עסוקים בלדחוף זה את זה, להחליף מקומות, למשוך כיסאות ולקלל. באותה מידה יכולתי לשתוק. אז שתקתי. המורה התערבה. הוציאה תלמיד אחד, הושיבה שניים אחרים משני צדדיה ואיימה על כל מי שרק הקשיב לה שתרשום להם הערה לתיק האישי. עם תחושת כישלון מטפסת וחונקת את הגרון, הצלחתי לדבר דקה ואז חילקתי להם את האביזרים של הפעילות. הם ניסו לחטוף אותם זה מזה, והקרעים של הכרטיסים הצבעונים והמושקעים התעופפו בחלל החדר.

הצילצול הציל אותי מהתמוטטות עצבים. רצתי לשרותים שהיו באגף מרוחק, וכשחזרתי כבר צילצלו להכנס. אמנם הצלחתי לעשות משהו בשיעור השני, אבל יצאתי עם גרון צרוד וכאב ראש שלא הרפה ממני כל היום.

המורה הציעה שנוותר על המעגל, ואני הודיתי בַּתבוסה. ישיבה במעגל היא לא רק טכנית, יש בה אמירה של דיאלוג פנים-אל-פנים, של שיוויון, של נכונות להפתח. היה ברור שזה לא ילך, לפחות לא בשלב הזה.

שבוע שני

כמה מהתלמידים התחילו לשתף פעולה והיה נדמה שדברים מתחילים לזוז. אבל מהר מאוד האשלייה התפוגגה. תלמיד אחד קפץ על רגליו כל כמה דקות, בעט בשולחן וקילל. תלמיד אחר הסתובב בחדר עם סרגל ביד והיכה את האחרים. שתי בנות ישבו עם הסלולריים וסימסו בלי הכרה. גי'נגי' אחד כל הזמן הרים יד בבקשה לרשות דיבור. כשקיבל, פרץ בצחוק. אחרי דקה שוב הרים את ידו והסיפור חזר על עצמו. לא ידעתי אם להמשיך בפעילות או לנסות לעצור את הקירקס. המשכתי בכל זאת והמורה התרוצצה בכיתה בנסיון להרגיע את התלמידים. לא בהצלחה מיוחדת.

אחרי הצלצול היתה פעילות שכללה המְחזה ומשחקי תפקידים. סיפרתי לתלמידים על הפעילות והצגתי את האביזרים שהבאתי. תוך שנייה שעט לעברי עדר שדרס כל מה שעמד על דרכו. אני רוצה אני רוצה הם צרחו והדפו אותי אל הקיר, תוקעים לי אצבעות לתוך העיניים במה שהיה כנראה נסיון סמלי להצביע. בכוח עילאי הצלחנו המורה ואני להיחלץ מהערימה וקבענו תור מסודר. התלמיד הראשון נעמד מול הכתה, אבל לפני שהספיק להוציא יותר משתי מילים, זינק הבא בתור ודחף אותו משם. יאללה, יאללה, אמר לו, זוז מכאן, עכשיו תורי. הראשון דחף בחזרה והשניים פתחו בקרב אגרופים. תלמידים קפצו להפריד, ושוב היינו צריכות, א' ואני, להפעיל כוח כדי להפריד את החבילה ולשלוח כל אחד מהם למקומו. עד סוף השיעור הצליחו ארבעה תלמידים להציג, כאשר במקביל המקלל קילל, הבנות סימסו, הג'ינג'י צחק והסרגל עבר מראש לראש.

כשהפעמון צילצל כמעט נישקתי באושר את השעון. התלמידים יצאו, א' נעלה את דלת הכיתה ופנתה אלי בעיניים נוצצות. נכון שהם מקסימים, אמרה בהתרגשות, ראית איך הם שיחקו, ראית איך הם רצו להשתתף? בהיתי בה פעורת פה. על מה לעזאזל היא מדברת? אם היה לי אקדח ביד סביר להניח שבשעתיים האלו היתה הרצפה מתכסה בגופות.

רציתי לברוח משם למכונית, להדליק סיגריה ולהרגע, אבל א' גררה אותי לחדר המורים. שם על כוס קפה סיפרה לי כמה דברים: לילד הקופץ יש תסמונת טורט. ההוא עם הסרגל סובל מ ADHD וההורים לא מסכימים שייקח ריטלין. הג'ינג'י הצוחק אובחן כסובל מפיגור שכלי, אבל ההורים נאבקים שיישאר במערכת. אחת מהבנות המסמסות גרה ב'בית חם' אחרי שהתברר שהיא סובלת מהתעללות, השנייה מועמדת להוצאה מהבית עם חשד לגילוי עריות. אבל את הכוכב של הכיתה עוד לא פגשת, אמרה לי המורה, הוא יחזור בשבוע הבא מהשעייה. יש לו אמא נרקומנית ואבא שהשתחרר חודש קודם לכן מהכלא; למרות צו הרחקה, האבא הגיע לבית ותקף את אשתו והילדים. למחרת, הילד שלף סכין בבית הספר ודקר את אחד הילדים. חכי, היא אמרה לי, כשהוא יחזור תביני מה זה. כל האחרים הם שובבים קטנים לידו.

שבוע שלישי

והיא ידעה על מה היא מדברת. התלמידים התחילו לעבוד, כשהדלת נפתחה ואל החדר נכנס נער גבוה עם כובע מצחייה הפוך על ראשו. בצעדים איטיים חצה את הכיתה, השליך את התיק על הכסא האחרון בשורה, התיישב והרים רגליים על השולחן. כל התלמידים השתתקו. הוא הניף יד בעצלתיים. נו כבר, תמשיכו, אמר בקול מפוהק. הוציא אוזנייה מהכיס, תקע באוזן ועד ההפסקה ישב וזמזם לעצמו, מתעלם מכל האחרים.

"ראית איך הוא רגוע?", לחשה לי המורה כשיצאנו לחמש דקות הפסקה בין השיעורים. לא היה זמן להגיע עד חדר המורים, לכן עמדנו במסדרון ודיברנו. שתדעי לך שהוא ילד מהמם, כזה כריזמטי וחכם. היא ניגשה להפריד בין שני ילדים שהלמו זה בזה עם התיקים, חזרה אלי והמשיכה: אני נלחמת שיקבל טיפול מהפסיכולוג של בית הספר, אבל הוא עמוס לגמרי. אולי בעוד חודשיים שלושה. לכי תדעי מה יקרה איתו עד אז. היא קינחה את האף ברעש וניגבה כמה דמעות. הילדים במסדרון חזרו לתקוף זה את זה ואחד מהם נפל והתחיל לדמם מהאף. א' זינקה לעברו, סילקה את האחרים והרימה אותו. תסתדרי לבד, נכון? צעקה לעברי, אני לוקחת אותו לאחות.

התלמידים היו להוטים להמשיך. היה חידון מוזיקלי וכל קבוצה שהצליחה, קיבלה ממני חופן סוכריות טופי (שוחד זול. נכון. ועדיין עובד עם כתות ז'). הכוכב ישב בשקט בסוף הכתה ומדי פעם העיף בנו מבט. היי אמרה לו אחת הבנות, אולי תצטרף אלינו? היא קם על רגליו, הלך לאורך השורה רכן מעליה ואז אמר בקול ברור וחזק: "אמא שלך זונה וגם את". הילדה התרוממה במהירות מפתיעה ושלחה אגרוף לעברו. הוא תפס את האגרוף, כופף את ידה לאחור וצחק. היא התחילה לבעוט בו והוא קיפץ סביבה, מעקם את זרועה תוך כדי. זינקתי לעברם וניסיתי להפריד. כמה מהתלמידים נעמדו במעגל סביבם והתחילו לעודד אותם. חטפתי בעיטות ממנה ואגרופים ממנו, צעקתי שיפסיקו ודחפתי אותם לצדדים. היה נדמה לי שהצלחתי, אבל הכוכב שוב פלט 'זונה', והילדה הסתערה לעברו, הודפת אותי לעבר כסא. ניסיתי שוב להפריד בין השניים. תקראו למישהו, צעקתי לתלמידים האחרים. שניים יצאו מהכיתה. האחרים המשיכו להתבונן. תלמיד אחד הצטרף אלי וניסה להפריד, אבל כשחטף בעיטה מהילדה, החזיר לה. עכשיו הם היו שלושה.

כשהמורה חזרה לכיתה היא ניגשה אל הכוכב, הסתכלה עליו, נגעה בזרועו ושניהם יצאו. אחר כך שוב השְעו אותו לשבוע.

שבוע שביעי

חלק מהתכנית היה מפגש של דמיון מודרך. נראה לי מטורף לגמרי להשכיב את החבורה הזאת על הרצפה לשעה של מדיטציה. א' מחתה על האפלייה ולחצה עלי שאנסה בכל זאת. לא עמדתי בתחנוניה והסכמתי. הסברתי לתלמידים מה זה דמיון מודרך. אמרתי להם שזה אפשרי רק אם יהיה שיתוף פעולה מלא, די בילד אחד שיפריע והכל יתקלקל. הם היו נרגשים לקראת המפגש ועשר דקות לפני השיעור כבר חיכו כולם ליד הדלת. ההתחלה לא היתה מלהיבה. הם ציחקקו, צעקו, קיללו ודחפו זה את זה. המורה לקחה את הילד עם הטורט לחדר המורים, ואני נשארתי איתם לבד. הפעלתי את המוזיקה והתחלתי בהרפייה. לאט לאט השתרר שקט. ראיתי את העיניים נעצמות, את האגרופים נפתחים, את הפנים נרגעים. הכוכב שכב בעיניים פקוחות, אבל לא זז ממקומו והחיוך הלגלגני הלך ופינה את מקומו להבעה שלווה. באותו רגע החלטתי שאני ממשיכה עד הסוף, שאצליח לשרוד.

-

החזקתי מעמד, סיימתי את השנה. אבל הסיפור הזה לא מסתיים כמו בסרטים, שם המורה הנרגשת מחליטה להקדיש את חייה לכתות כאלה. בשנה שלאחר מכן סירבתי לקבל קבוצת תלמידים, המחשבה לחזור על כל התהליך הזה נראתה לי סיוט.

במקום זה, היו לי ארבע קבוצות של מבוגרים. פיקניק.

* אם קדושים היו מסתובבים עם הילה זוהרת על הראש, אין לי שום ספק שהמורה א' היתה זוכה לאחת גדולה וזוהרת במיוחד

** למרות מה שנדמה לכם, זאת היתה כיתה רגילה בתכלית. לא חינוך מיוחד

שווה קפיצה

הבלוג של לולי. הכתיבה שלה שנונה, מצחיקה ונוגעת בדיוק בנקודות הכואבות. היא כותבת על הורות, נשיות, בגידות בחיי נישואין, זוגיות, דימוי עצמי ועוד נושאים ששווה בשבילם לערוך מסע ברחבי הבלוג שלה.

תזכורת:

האתר "שקוף" שעושה מה שכולנו מייחלים לו בשקט. להכנס ולהרשם. כדאי.

וכאן הבלוג של שקוף בישרא