לשם ובחזרה

לפני כמה חודשים הודיע לי הפרחח שאני מגדלת בעמל רב, שמתחשק לו רשיון על אופנוע. נו, ומה אמא יכולה להגיד על כזאת בקשה? תחלום על זה מותק, אני לא אתן לך להתרסק עם כלי משחית על הכביש? בטח, זה מה שאני חושבת בראש, אבל אמא צריכה להיות אחת שמבינה לנפש צאצאיה, מה עוד, שגם אני מתישהו חרשתי את הכבישים על אופנוע (לא צריך להגזים. מהר מאוד הצטמק הדו-גלגלי לטוסטוס סולידי שהצליח בקושי לסחוב את העלייה בארבעים קמ"ש). אין בעיה, אמרתי לו במתק שפתיים, תרוויח כסף, תממן לעצמך את הרשיון. אחרי התמקחות קלה (הוא: מיד אחרי הרשיון אני מתחיל לעבוד בשליחויות ומחזיר את כל הכסף. אני: אין הלוואות. מה שיש מוציאים, מה שאין. אין), יצא הצאצא לדרכו לחפש עבודה.

התחנה הראשונה היתה אולם הארועים 'חצר המלכה'. מי שפיספס בטעות את השלט הגדול של האולם, יכול לראות אותו בצומת כנות מסתובב ומנצנץ בשלל אורות צבעוניים.

ביום הראשון לעבודה הודיעו לו שהוא מתלמד, ולכן זכאי לתשלום של 50 שקלים שלמים. הווה אומר, ששה שקלים לשעת עבודה. מילא, ניחם העובד החדש את עצמו, במקומות אחרים (אולם 'גני רימונים', למשל) אמרו לו שבהתלמדות לא מקבלים בכלל תשלום. כשאמר להם שזה בניגוד לחוק, הם פרצו בצחוק וזרקו אותו משם.

אחרי יום העבודה הראשון הוא הגיע הביתה בשתיים לפנות בוקר צולע ומותש, ומייד פשט על המקרר. למלצרים אסור לגעת באוכל, הסביר לי, ואחרי תשע שעות שאני רואה כל הזמן אוכל מול העיניים אני נעשה ממש רעב.

למחרת שוב חזר סיפור ההתלמדות. עוד יום אחד, ניחם אותו אחראי המשמרת. ובינתיים הזהיר אותו שישנם כללים שאם יפר אותם, יפוטר לאלתר.

למשל, אסור לשבת. בשום מקרה. מהרגע שמתחילה העבודה מותר לו לשבת רק על האסלה בשרותים, וגם את זה לא כדאי לנצל יותר מדי.

למשל, אסור לגעת באוכל. בתחילת המשמרת, בשעה חמש בדיוק, המלצרים אוכלים את שאריות היום הקודם. מי שלא הספיק לחמם ולסיים תוך רבע שעה, יישאר רעב. מלצר שנתפס לוקח דבר מזון, גם אחרי שפינה אותו מהשולחן, מפוטר מייד.

למשל, אסור לקחת הפסקה מכל סוג. במשך תשע-עשר שעות רצופות, על המלצרים להיות כל הזמן בתנועה. מי שנתפס עומד לרגע, משוחח בסלולרי או עם מלצר אחר- מפוטר.

למשל, אסור לשבור צלחות או כוסות. כל כלי שנשבר, מנוכה מהשכר של המלצר.

במשך חמישה ימים טען אחראי המשמרת שהוא עדיין בהתלמדות, ולכן לא יקבל שכר מלא. ביום הרביעי כבר לא היה הבדל בינו לבין המלצרים האחרים, מלבד העובדה שהוא עבד תמורת ששה שקלים לשעה. כעבור חמש משמרות התייאש והודיע שהוא עוזב, רק אז שמח האחראי לספר לו שהוא סיים את ההתלמדות, ויתחיל לעבוד בשכר מלא, כלומר- מאה שקלים לערב. חישוב קצר העלה שהמדובר בלא פחות מ- 12  שקלים לשעת עבודה. מה שהאחראי שכח לספר לו הוא שכמלצר בשכר מלא, הוא נשאר עד תום הארוע, וזאת ללא תוספת שכר. במשמרת הבאה איתרע מזלו לעבוד בחתונה של גרוזינים. הללו, עם שמח במיוחד, חוגגים עד השעות הקטנות של הלילה. הוא חזר בשלוש לפנות בוקר, עשר שעות שבהן ירד שכרו ל- 10 שקלים לשעה.

הנחמה היחידה של המלצרים הם הטיפים. אלא שלא כל האורחים מודעים לכך שהם אמורים להשלים את שכרו של המלצר כדי שיגיע לשכר מינימום. לפעמים היה חוזר עם 50-60 שקלים שנוספו לשכרו, לפעמים שום דבר. אחרי עשר משמרות כמלצר מהשורה, הבין שגם אם ימשיך לעבוד עוד זמן רב, לא יצליח לאסוף מספיק כסף לרשיון המיוחל, ופרש מהמקצוע.

התחנה הבאה היתה 'נאפיס'. שם משולם שכר גם עבור ימי ההתלמדות. אמנם שכר מינימום, אבל לפחות לא ששה שקלים לשעה. אלא שמהר מאוד הסתבר שגם שם אין צדיקים. כברמן הוא לא קיבל טיפים, אבל כששאל על האפשרות למלצר, התברר שב'נאפיס' המלצרים עובדים בחינם. לא משולם להם כל שכר, והם אמורים להסתפק בטיפים. עוד התברר שב'נאפיס' לא שמעו על החוק שמחייב לשלם תוספת כלשהי על עבודה בשבתות או על שעות נוספות. מי שעובד משמרת לילה בשבת מקבל בדיוק כמו על משמרת יום באמצע השבוע. ההסדר הזה הופך את החדשים לעובדי שבתות ולילות, שכן הותיקים מנסים להתחמק מהמשמרות הקשות יותר. אחרי כמה שבועות שבהם עבד במשמרות של 12 שעות רצופות - פרש גם מהקריירה הזאת.

אגב, בנאפיס כמו באולם הארועים, העובדים אמורים להגיע לעבודה על שטיח מעופף פרטי משלהם. בשני המקומות האלה לא שמעו על החזרים עבור נסיעות. אז מה אם החוק קובע שעל המעסיק לשלם את הנסיעה? הרי בכל מקרה החוק לא ממש מעניין אותם.

בשני המקרים רציתי שיגיש תביעה נגד המעסיקים. אמרתי לו שהחוק לצידו ושאם הוא שותק, הם ימשיכו לצפצף על החוק ולהעביד עוד אנשים בתנאים מחפירים, שזאת הזדמנות ללמד אותם לקח. הוא סרב. כשלחצתי, כעס עלי שאני מתערבת לו בחיים. החשש הגדול ביותר שלו היה שברגע שידעו שהוא הגיש תביעה כזאת, לא יסכימו להעסיק אותו בשום מקום אחר.

והרשיון? הילד נכשל בטסט הראשון, עכשיו אין לו כסף כדי לגשת לטסט השני. קשה להגיד שאני מצטערת על זה במיוחד.

******

אם הסיפור הזה נשמע משעשע, הוא לא. כמו הבן שלי, אף אחד מאלפי העובדים במסעדות ואולמות הארועים לא מעז לדרוש את מה שמגיע לו. 'חצר המלכה' ממשיך לגבות עשרות דולרים על כל מנה, 'נאפיס' ממשיך לגבות מחירים שמנמנים על האוכל שמוגש לסועדים, וכל זה מתאפשר בזכות אנשים שאין להם ברירה אחרת.

לפני כמה ימים פורסם הדו"ח על תנאי העובדים בארץ. מה שהבן שלי עבר הוא רק אפס קצהו של ציפצוף ארוך של מעסיקים על החוק, של ניצול אנשים שאין להם דרך אחרת להתפרנס, ולכן מורידים את הראש וממשיכים לעבוד בתנאי עבדות.

אתמול התפרסמה בוואינט גם הכתבה הזאת. לפעמים נדמה שזה שייך לאנשים אחרים, אנונימיים, לא לאלה שקרובים ולא לכיס הפרטי. אבל זה לא. אלה המלצרים שמגישים לנו את האוכל בארועים ובבתי הקפה, הקופאיות בסופר שבו אנחנו עורכים קניות, השומרים בקניונים שמגינים על הביטחון שלנו בגופם, עובדי הנקיון בבתי הספר ובמשרדים. אלה גם בני נוער שמועסקים בתנאי ניצול או סטודנטים שמנסים לממן לעצמם את הלימודים והמחיה.

לפני כשנה התחילה יוזמה למתן 'תו תקן חברתי' לכל ארגון שמעסיק את העובדים שלו על פי חוק. זה אבסורד שצריך לתת תו תקן כזה למי שלא מפר את החוק, אבל מסתבר שהם המיעוט, לא הרוב. אם המקל לא עובד (4 פקחים בכל המדינה לאכיפת חוקי העסקה!), אולי הגזר יעזור.

ולדורה, ששאלה מה האזרח הקטן יכול לעשות: הנה הרשימה המלאה של בתי העסק בעלי תו התקן החברתי. להשתמש ולהפיץ הלאה, כי כן אפשר להשפיע