 כינוי:
העסק המשפחתי- ארג,בלקע ובילי (ע"ר). בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
 הטיול הגורלי ביער
"שלגאה" ענה הקקטוס.
ובכן, אולי גם אם מסיבה כלשהי לא הופתעתם מהתשובה, המלכה בהחלט הופתעה. באותו יום היא נטשה לאנחות רווחה את מושב השרים, והלכה לבדוק את העניין עם בתה. התוצאות שהתקבלו היו ברורות- אכילה מתמדת של ממתקים הביאה לכך שההיקף של שלגאה היה כמחצית גובהה, ובהחלט היה ניתן לומר שהיתה לה נוכחות בולטת בחדר. אמנם שלגאה היתה רק בת כך וכך שנים, אבל כבר התחילה להעסיק את השדכנים בממלכה. המלכה, שהיתה בוגרת מאוד וידעה שיופי זה לא הכל בחיים, החליטה לדאוג לבריאות הילדה. היא לא קנאה חלילה, אלא דאגה בכנות לשלומה. מאותו יום היא שלחה את המשרתים לשדל את בתה בדרכי נועם לעשות קצת ספורט ולשנות את התפריט היומי. ואכן, שלגאה עברה ממגרת הטופי למגרת השוקולד, מתוך כבוד עמוק לאמה. וכך הלכה ותפחה שלגאה מיום ליום, עד שהחליטה אמה לעשות מעשה.
"צייד החצר הגיע במצוות המלכה ירום הודה! שמחו ועלזו רעי האצילים, רקדו ושושו בחדוות לבב," הכריז הכרוז המלכותי בקול רועם, קולו ממלא את חדר המלכות כמו עדר פילים שמשחק תופסת, "אולי סוף סוף הוא יחזיר את הכסף שהוא חייב לנו." הוסיף בקול נמוך הרבה יותר, וזכה לתשואות האצילים.
המלכה התכווצה מעט, ושקלה להתעניין אצל הרופא המלכותי אם ביקור בגליוטינה יוכל לעשות משהו בנוגע לקול הרועם ואוצר המילים.
"עלי להתיעץ איתך בנושא חשוב מאין כמוהו, אדוני הצייד המלכותי."
"אני כמעט בטוח שהשרים שלך יכולים ללמד אותך לקשור את הנעליים" ענה הצייד העסוק. "אמנם עם הכרס שלהם קשה לי להאמין שהם ראו בשנים האחרונות את הנעליים שלהם, אבל זו מיומנות בסיסית שאפילו הם יתקשו לשכוח, לכל הרוחות והשדים."
"לא בקשתיך לבא הלום בענייני נעליים קוטל חיות דגול," המלכה החליטה להתנקם בכרוז, וגם הרגישה שהיא צריכה לאזן מעט את הלשון הבוטה של הצייד. "אך אכן העלת את הנושא בחן מעורר התפעלות, שכן קראתיך היום הזה בענייני כרסים. בטנה של בתי גדלה מיום ליום הלוך ותפוח, ויופיה גדל בהתאם למרחק בין גבה וטבורה המלכותי. אולם דאגתי נתונה לבריאותה, שכן כידוע לכל, מנער פוחח ועד שר דשן עצם, היופי החיצוני אינו הדבר החשוב בחיים, כי הרי קיים כסף. יתרה מזאת, בעת האחרונה נמנעים חבריה של הנסיכה להמצא בקרבתה, עקב הקושי להכנס לאותו חדר בו היא שוהה."
הכרוז הוריק מקנאה והתעלף, והמלכה נשמה לרווחה.
"את רוצה שהבת שלך תהיה ילדה כחושה ומכוערת, בסדר." אמר הצייד המלכותי שלא התרשם מהשפה הגבוהה. "מה את רוצה שאעשה?"
"קח את שלגאה לטיול ביער ותן לה לאכול ירקות בריאים. אני רוצה שתביא לי בקופסא דוגמא של מה שנתת לה לאכול."
"בסדר גמור," ענה הצייד הנאמן "אבל תצטרכי לדאוג ליציאה מהארמון, אם את מבינה למה אני מתכוון."
"כבר דאגתי לזה" ענתה המלכה, וברקע נשמעו הלמות פטישים על אבן. "הבנאים מרחיבים את השער הראשי, ותוך חצי שעה אני חושבת ששלגאה תוכל לעבור דרכם."
וכך יצאו ביחד שלגאה והצייד ליער, תוך כדי החרבת והרחבת הרחוב הראשי בעיר.
"הנה, קחי סלרי, זה בריא." הציע הצייד טוב הלב.
שלגאה לקחה את העלים ואכלה אותם בהתלהבות. הצייד המופתע, שחשב ששלגאה תמנע מכך ממתוך נאמנות לעקרונות אידאולוגים העומדים ברומו של עולם, (דברים כמו יופי, גוף מושלם או ההתנגדות המולדת של ילדים לאכול ירקות) הגיש לה גם תרד, כרובית ועגבניה. להפתעתו היא אכלה את כולם.
"חשבתי שאת משמינה בכוונה, ושלא תרצי לאכול את הירקות האלה," אמר הצייד הסקרן, "למה באמת את עושה את זה?"
שלגאה הביטה בו לרגע, ואז פרצה בבכי.
"אמא שלי לא דברה איתי כבר כמה שנים, היא תמיד עסוקה בענייני ממשל" ענתה שלגאה "התחלתי בפרויקט הזה, כי חשבתי שאם הגובה שלי יהיה שווה לכוחב זה יגרד ממנה איזו תגובה של תשומת לב. אבל במקום זה היא שולחת את המשרתים שלה לטפל בבריאות שלי. אני כבר לא יודעת מה לעשות!"
"אבל את עושה את זה לגמרי לא נכון!" צחק הצייד בטוב לב "את לא יודעת שצריך לברוח מהבית כדי שההורים ידאגו ויבינו כמה את חסרה להם? כל ילד בממלכה יודע את זה."
"וזה באמת עובד?" שאלה שלגאה בתקווה.
"ברור! אני עשיתי את זה בעצמי." הבטיח איש היער, בלי לציין שעד אותו יום ההורים שלו מעולם לא טרחו לחפש אותו.
"אז אני צריכה לחזור הביתה, לקחת מצרכים בסיסיים כמו צעיף, צעצועים, תזמורת ופמליה מלכותית," תכננה שלגאה "ואז אני אברח מהבית?"
"לא ככה עושים את זה" אמר הצייד "אם תחזרי לארמון, כל פעם שתרצי לצאת זה ידרוש תיאום מראש עם כל שאר יושבי הארמון בשביל לסדר את המעבר במסדרונות, וקשה לקרוא לזה בריחה. אני מציע שתברחי עכשיו, וזה מה שאספר לאמא שלך."
"ממש עכשיו?" התלבטה שלגאה "בלי תזמורת ופמליה?"
"את יודעת מה, אם זה קשה לך אני אברח ממך. בהצלחה!"
וכך ברחה הנסיכה מאמא, אל לב היער האפל. אמנם בהתחלה היא לא עשתה את זה טוב כל כך, בעיקר בגלל העובדה שהיא רצה אחרי הצייד לכיוון העיר, אבל בסופו של דבר היא קלטה את העניין והלכה לכיוון השני, מלאת תקווה.
"מה?! היא ברחה?!" חזרה המלכה אחרי הצייד, "מי נתן לה את הרעיון הזה? כל הספרים בארמון צונזרו מרעיונות כאלה, והיא אפילו לא יודעת לקרוא!"
"נתתי לה כמה דברים לאכול, והיא פרצה בבכי וברחה." חזר הצייד, שהיה חשוב לו מאוד לספר את האמת. "הנה, יש בקופסא מה שנתתי לה לאכול"
המלכה נטלה את הקופסא, ונגשה למראה.
"ראי ראי שעל הקיר, ראה נא את הקופסא אשר בידי. אנא, אמור לי מה נתן הצייד לנסיכה לאכול במהלך הטיול?"
"לב של חיה." ענה הקקטוס.
"מה?! אתה לא יודע שזה נורא משמין?!" צרחה המלכה על הצייד "אתה מפוטר! אני אצטרך לטפל בזה בעצמי!"
וכך, סוף סוף אתם יודעים מה קרה באמת באותו יום. אם יש בכם איזשהו עניין לדעת מה תהיה המזימה האפילה של המלכה, או שתרצו לפגוש את נמוכי הקומה בגרסתם המחודשת והמשופרת, אל תהססו, תגיבו בהמוניכם. תודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
