הייתי עכשיו בחדר של סבתא בפעם האחרונה.

וכשאני חושבת על זה,

אפילו לא הסתכלתי אחורה בפעם האחרונה לפני הלכנו.

ואולי עדיף ככה,

לזכור אותו מלא ברהיטים, קולות ואנשים בימי שישי

מאשר לזכור אותו ריק ועצוב כשעזבנו אותו.

ובנסיעה הזאת הבייתה עם אמא

פתאום הבנתי כמה המשפחה שלי בעצם דפוקה.

וזה לא נכתב מתוך רצון לתשומת לב,

או מתוך איזה התקף רגשני משהו.

זו האמת. פשוט ככה.

בחיי, אם אי פעם תהיה לי סבלנות לכתוב ספר על כל זה,

אני בטוחה במיליון אחוז שהוא יהיה רב מכר.

בינתיים, בואו נגיד תודה שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי.

ולמרות כל זה, הכל פשוט נפלא,

רותם.

בחיי שהשורה האחרונה לא נכתבה בציניות.

זה חיוך ציני כזה,

חיוך של 'אמרתי לך',

אבל זה חיוך עם כ"כ הרבה הנאה.

ושאלוהים יעזור לי, אני פשוט חייבת להפסיק להתעסק בחרא הזה.