זה בנאלי,

ואולי לא יותר מידי הכרחי,

אבל בכל זאת מתבקש.

סיכום שנה.

אז רציתי לעשות סיכום עם תמונות,

אבל כמו שכבר אמרתי,

אני פשוט לא מוצאת תמונות מינואר השנה,

וחוץ מזה זה נראה לי סתם נדוש.

אז חשבתי כרגיל,

לשים פה איזה שיר,

אבל יידרשו כמה שירים ביחד כדי לתאר,

וגם אז זה לא יהיה בדיוק.

אז מה כבר נשאר?

לנסות לתאר במילים?

כבר הגעתי כמה פעמים למסקנה

שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה כמו שצריך.

אבל בכל זאת,

זה מה שנשאר.

אני רק אגיד שזו הייתה שנה של כ"כ הרבה דברים.

היא התחילה בצורה מדהימה בנסיבות מסויימות,

והיא תגמר בצורה מדהימה בנסיבות אחרות.

התחלתי אותה בתור בנאדם מסויים,

ועברתי כ"כ הרבה דברים ושינויים בדרך.

אבל הכי כיף?

להסתכל לאחור,

ולהגיד בלב שלם ובמאה אחוז,

שאני פשוט לא מצטערת על אף רגע.

ובלי שום קשר,

אני חייבת להוסיף,

שאולי אמרתי את זה על כ"כ הרבה תקופות בחיים,

אבל טוב כמו שעכשיו?

אני חושבת שבחיים לא היה לי.

בא לי לצאת החוצה ולצרוח ולצחוק עד שתכאב הבטן.

תודה לכולכם על כל רגע בשנה הזאת,

רותם.

3>

זה הדבר הכי מצחיק בעולם.

יותם: "רותם! פתחתי שוקס!"

אני: "יותם, זה מסוג האינפורמציה שאתה תשאיר לעצמך בפעם הבאה."

יותם: "למה? את תצחקי עליי עכשיו?"

אני: "לא. ממש לא."

מסתבר שבאמת לא חינכתי אותו כמו שצריך,

הוא אפילו לא התחיל להבין שהייתי צינית.

אז כן, נכנסתי לשוקס שלו,

(וזה לא נקרא לחטט, הוא פחות או יותר שלח אותי לשם עם ההצהרה הזאת שלו.)

ואולי בעצם לא הייתי אמורה להראות את זה לאמא, אבל היא הייתה די משועשעת. בעיקר מהממצא הראשון.

ואלו הממצאים שמצאתי שם:

שימו לב לסעיפים 5, 6, 7, 9.

כן, שימו לב למסומן באדום.

מממ.

איך אומרים אצלנו?

מנסה להיות מגניב, לא הולך לו.

אפילו הכינוי שלו זה 'יותם, פשוט יותם'.

לפחות בחינוך של נועם אני מצליחה עד עכשיו,

רותם.

ואני הולכת ללמוד למבחן במתמטיקה.

הא כן,

אני צריכה להגיש את הפרויקט באומנות ב3 בפברואר.

לא כיף.

פוסט קצת יותר ענייני וסיכום שנה (החל מחודש פברואר, ראה עריכה בפוסט הקודם. ><) יבוא כנראה מאוחר יותר.

הייתי עכשיו בחדר של סבתא בפעם האחרונה.

וכשאני חושבת על זה,

אפילו לא הסתכלתי אחורה בפעם האחרונה לפני הלכנו.

ואולי עדיף ככה,

לזכור אותו מלא ברהיטים, קולות ואנשים בימי שישי

מאשר לזכור אותו ריק ועצוב כשעזבנו אותו.

ובנסיעה הזאת הבייתה עם אמא

פתאום הבנתי כמה המשפחה שלי בעצם דפוקה.

וזה לא נכתב מתוך רצון לתשומת לב,

או מתוך איזה התקף רגשני משהו.

זו האמת. פשוט ככה.

בחיי, אם אי פעם תהיה לי סבלנות לכתוב ספר על כל זה,

אני בטוחה במיליון אחוז שהוא יהיה רב מכר.

בינתיים, בואו נגיד תודה שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי.

ולמרות כל זה, הכל פשוט נפלא,

רותם.

בחיי שהשורה האחרונה לא נכתבה בציניות.

זה חיוך ציני כזה,

חיוך של 'אמרתי לך',

אבל זה חיוך עם כ"כ הרבה הנאה.

ושאלוהים יעזור לי, אני פשוט חייבת להפסיק להתעסק בחרא הזה.