היה זה ערב פסח, 1944. כל הקהילה היהודית של רוטרדם - גברים, נשים וילדים - שולחו זה עתה מווסטרבורק, מחנה מגורשים בהולנד, למחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה.
התנאים בווסטרבורק היו קשים, אבל חיי הדת היהודיים שימרו במידה רבה את כבוד היהודים ואת רצונם לחיות. תחת הנהגתו של רבם האהוב והנערץ, הרב אהרן (ברנרד) דייוידס, נשמרה מידה מסוימת של מסגרת קהילתית ואופטימיות. אבל עם בואם לברגן בלזן, השתנו לרעה תנאי המחייה היומיומיים באופן דרסטי, כשרוב הדברים שגורמים לאדם להרגיש כאדם - נגזלו מהם. במה שבשבילנו, 60 שנה אחר כך, נראה כמו תרחיש בלתי נתפס, הופרדו משפחות, אנשים גוועו ברעב, עבודת הפרך שברה את הגוף והנשמה, ומחלות התפשטו במהירות.
מצה לליל הסדר, כמובן, לא ניתן היה להשיג.
הרב דייוידס, אז בראשית שנות הארבעים לחייו - שאשתו ושלושת ילדיו הופרדו ממנו עם הגעתם למחנה - רצה מאוד לעודד את בני קהילתו הסובלים, לתת להם לפחות עידוד רוחני. יחד עם זאת, בנסיבות נוראות אלה, הימנעות מאכילת חמץ עלולה להביא חולי ומוות למספר רב של אנשים. ומה הם יעשו בשבוע של פסח עם מנות הלחם הזעומות שלהם?
הוא התייעץ עם רבנים אחרים במחנה, ולאחר דיון ארוך וכואב בשאלה הקשה, הם הסכימו על דרך פעולה.
בליל ט"ו בניסן, ליל הסדר, ישב הרב דייוידס בראש השולחן הארוך בצריף הגברים, וניהל את סדר הפסח תוך שהוא מצטט מזיכרונו את ההגדה - שכמובן לא הייתה בידיו. כשהגיע לברכה "...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה..." הרים הרב את קולו ואמר בקול צלול את התפילה הבאה:
"אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, לחגוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאב ליבנו, שהשעבוד מעכב אותנו, ואנחנו שרויים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם' [במצוות], ולא שימות בהם (ויקרא יח', ה'), ולהיזהר באזהרתך 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד' (דברים ד', ט'). על כן, תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם - אמן."
ואז הוא הוציא חתיכת לחם, בירך המוציא ונגס בה, וסימן לאחיו היהודים לנהוג כמותו.
הרב דייוידס ובנו אליה נפטרו זמן קצר לפני השחרור של ברגן בלזן על ידי כוחות הברית.
אשתו אריקה ובנותיהם פונו מהמחנה, יחד עם כ-2,800 נשים, ברכבת. 570 מאותן נשים נפטרו במהלך נסיעה בת שבועיים לשומקום, ונקברו בקבר אחים באיזושהי נקודה לאורך הדרך. אלה ששרדו את המסע, ננטשו על ידי הנאצים ליד הכפר המזרח-גרמני טרואביטס.
בשנת 1947 עלתה אריקה עם בנותיה לארץ, והביאה עמה העתק של התפילה שחיבר בעלה. היא נפטרה בהרצליה, בשנת 1997.
מדי שנה, בליל הסדר, קוראים צאצאיהם ובני משפחתם את התפילה בקול רם, כדי לשמוע שוב כיצד ביקש הרב דייוידס את עזרת ה', והפציר באנשים הדועכים לעשות את הלא-ייעשה כדי לחיות בהם, ולא למות.
שהקב"ה יקום את דמם של כל אותם יהודים שנרצחו רק בגלל היותם יהודים..
יהי זכרם ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
