לפֶּלֶבִין יצא ספר חדש, הזכירו שם את השיר מונדו בונגו מממיסטר ומיסיס סמית. אחלה שיר, נדבקתי.

הבחור האחרון שיצר איתי קשר (מהאתר הזה יימח שמו), למעשה לפני הפיאסקו עם ההוא מהפוסט הקודם, הציע שאני אוסיף אותו לפייסבוק. למעשה הוא דשדש במרחבי הפייסבוק שלי כמה ימים, אולי אפילו שבוע. התכתבנו פה ושם, ולא להגיד שהתרשמתי יותר מידי.

אבל בינתיים גילינו כבר שני חברים משותפים בפייסבוק (שלום דניאל) והגעתי למסקנה שבקצב הזה אני אצטרך להתחיל לתת דין וחשבון לכל דכפין לגבי לגבי מקור ההיכרות שלי עם בחור שעוד לא ראיתי בחיים. אז בפעם הבאה שהוא אמר שלום שאלתי אם הוא מתכוון להציע לי להפגש או שאנחנו נמשיך את שיחות הפייסבוק העקרות האלה?

אז קבענו להפגש היום בערב, אחרי היוגה. בדיעבד אני חושבת שלקבוע דייטים אחרי יוגה זה ממש ממש חכם. כי הייתי רגועה ומנומסת ונראה שאפילו לא הפחדתי אותו כמו שאני בד"כ עושה. נתתי לו את המספר שלי לקבוע פרטים אחרונים, חפרתי לו קצת בטלפון וציינתי לעצמי שיש לו קול נחמד, שלא נאמר עשרות התמונות בפייסבוק שנראו דיי מבטיחות.

בכל ההתכתבות הפייסבוקית שלי עד כה ולמעשה גם בטלפון טרחתי לפלוט המון המון שטויות עלי ובאופן כללי להנמיך ציפיות מעצמי כמה שאפשר. ב9 ו20 ככה, בעודי מהדסת להנאתי מהיוגה לכיוון הבית הוא התקשר ושאל אם כדאי לו לצאת לכיוון שלי עכשיו. להפתעתי הרבה טון הדיבור שלי הזכיר חתול מגרגר מצופה באבקת סוכר. הודעתי לו כמובן שאני רק בדרך הביתה ושיבוא עוד שעה ככה. אמרנו ביי וכל הדרך הביתה ניסיתי להבין עם עצמי מה גרר את הטון המוזר הזה? (אני בחיים לא מדברת ככה, כי אני בהמה גסה) האם זאת היוגה או איזה רושם שהתחיל להווצר לי ממנו?

שלא כהרגלי הספקתי להתארגן כמו שצריך, אפילו היה לי זמן לבקש מאמא שתעשה לי צמות כי שי אומר שצמות עם חולצה חשופת כתפיים זה שילוב טוב, אפילו הספקתי לחטוף איזה משהו קטן לאכול ולשתות קצת תה, ואז הוא התקשר. התיישבתי באוטו שלו ונשמתי לרווחה. לפחות חיצונית המצב לא גרוע.

נסענו לטיילת של ראשון. בדרך דיברנו על שטויות. הגענו וגילינו שבגלל הגשם וצניחת הטמפרטורות הטיילת ריקה. עשינו טיולון קטן לצד אחד של הטיילת. שם פגשנו איש ששאל אם יש לנו אש וכשאמרנו שאין לנו אש שאל אם יש לנו קרח, או מים קרים או עוד משהו.

בתיאום מושלם עשינו שנינו אחורה פנה, עברנו לדבר ברוסית על זה שעדיף להתרחק מכלמיני צרות בטיילות ריקות מאדם בשעות הערב. בצד השני של הטיילת התיישבנו לכמה דקות על ספסל ופגשנו חתולה שייללה ללא הרף ונשמעה כמו צעצוע שלוחצים על הבטן שלו ועושה קולות. היא גם פערה את הפה שלה כל פעם במן משהו שנראה כמו גיחוך עצבני. אח"כ היא הבינה שלא תקבל מאיתנו כלום והתחילה להתרחק. קצת לפני שהיא נעלמה מעבר לפינה היא עצרה, דפקה לנו מיאו פרידה ורק אח"כ הלכה.

ציינו את שני המקרים האלה שהפכו את כל הערב למשהו דיי סוריאליסטי. כל זמן ההתרחשויות האלה דיברנו על כלמיני דברים. וכל הזמן הקול שלי נשאר הדבר המגרגר המוזר הזה. התאמצתי בכל כוחותי לא לחפור יותר מידי, עושה רושם שהוא ניסה לעשות את אותו הדבר.

איפשהו בין האיש המוזר לחתול הוא אמר שאני ממש יפה ושהניסיון שלי להנמיך ציפיות כנראה מוכיח את עצמו. ואני דפקתי איזה פרצוף של "אוי אני נורא נבוכה". אח"כ קפא לנו התחת אז הלכנו לשתות קפה.

את הקפה סיימנו דיי מהר אבל בגלל שהיה ריק אף אחד לא חשב לסלק אותנו מהמקום. למעשה ישבנו שם עד שהמלצרית הביאה לנו חשבון ואמרה שסוגרים. רק אז הסתכלנו על השעון וגילינו שכבר 1 בלילה.

אתם חושבים שהלכנו הביתה? לא ולא.

הלכנו להסתובב בטיילת עוד  קצת. עמדנו קרוב יחסית לחוף, על איזו פלטפורמת עץ של אחד מבתי הקפה הסגורים והסתכלנו על הגלים וחפרנו אחד לשני על שטויות. לפי כמות הפעמים שהוא ליקק את השפתיים שלו הנחתי בדיוק מה הוא שוקל לעשות. אבל הגעתי למסקנה שלא דחוף לי, ושאם זה באמת שווה משהו אולי כדאי לא להזדרז.

עדיין שיחקתי אותה מובכת כזאת וצנועה ולא יודעת מה.

אח"כ קלטנו שמתחיל לטפטף גשם. אז הלכנו לאוטו שלו ונסענו אלי. בדרך התפתח חתיכת גשם, וכשעצרנו ליד הבית שלי אמרתי שאני אחכה קצת שהגשם יפחת. חפרנו חפרנו חפרנו.

אח"כ גיליתי שיש התבהרות ובחוסר רצון מובהק אמרתי שהגיע הזמן שאני אלך הביתה. אז הוא הציע ללוות אותי לדלת (!!!)

ואז כמובן עמדנו עוד איזה 20 דקות מתחת לדלת שלי וחפרנו. בסוף הכרחתי את עצמי ללכת הביתה, נפרדנו במן נשיקה על הלחי כזאת של בר מצוות.

והנה אני פה, חופרת.

מאיפה הקול הזה? מאיפה הצורך לשחק אותה מובכת?

חבר'ה, אני לא מובכת מהדברים האלה יותר. אין לי שום בעיה ליזום נשיקה, מפתיע אותי עד עכשיו שאומרים לי שאני יפה, זה כן. אבל גם לזה אני מתחילה לצערי להתרגל (לא לצערי שאומרים, לצערי שזה עוד מעט יהפוך להרגל).

אבל אני מבינה בראש שכדי ליצור רושם חיובי ולאפשר לבחור מרחב תמרון כדאי לי להוריד איזה 10 הילוכים, אחרת זה סתם מפחיד.

הרי מה קרה עם המתרגל? נכנסתי בו בפול גז שלי והוא התקפל, אלא מה? לא שהוא לא זבל,כן? הוא זבל מהדרגה הראשונה.

אבל זה יכול היה להיות אולי קצת פחות טראומטי אם לא הייתי מתנפלת עליו ככה.

בכל מקרה פה היה לי שכל להתנהג כמו בת אמיתית ולא כמו הבהמה הגסה שאני. למרות שלא הרגשתי צורך ממשי להסתיר את עצמי ואת הפאקים השונים שלי (הרי אחד מהם הוא בוטות יתר, צריך בכל זאת להרגיל אותם במנות קטנות). וכמה אפשר להסתיר כשלבחור יש את הפייסבוק שלך ושם יש תמונות עם ראש מגולח מכיתה י"א. אז יותר מזה?

בקיצור ולעניין, היה לי ערב נחמד ביותר. אני חושבת שאיפשהו בנבכי המודע שלי התעורר איזה גץ של התעניינות. עושה רושם שזה הדדי. אבל, ויש לי אבל גדול (תתרגמו לאנגלית את המשפט האחרון זה יהיה מעט יותר הגיוני) הוא קטן יחסית, כלומר גדול ממני רק בשנתיים. זה אומר שמנטאלית הוא בערך בן 18, שזה מסתדר יופי עם ה16 המנטלי שלי, אבל בכל זאת עדיין די אינפנטילי.

מדאיג אותי שיש כלמיני פאקים שנובעים מהעובדה שהוא כל כך רך בשנים שלא רואים בינתיים.

מעבר לזה אני לא יודעת, נצטרך לחיות ולראות.

חבל רק שזה קרה שנייה לפני תחילת הלימודים, אבל זה חוקי מרפי, זה היה מובן מאילו.

עכשיו, כהרגלנו בקודש, יש לו שלושה ימים להתקשר, ולי יש דברים לעשות מחר שבתקווה יסיחו את דעתי מהצורך האובססיבי לבדוק את הפלאפון. למרות שעושה רושם שיש פה בסיס להמשך. למען השם, הוא הציע לצרוב לי את call of duty 4 בשביל אח שלי, אני מניחה שזה ייאלץ אותו לראות אותי לפחות עוד פעם אחת.

תזכורת לעצמי:  לא להתחבר לפייסבוק לפרקי זמן ארוכים מספיק שיאפשרו לו לכתוב לי הודעה וע"י כך להשאיר אותי בחוסר ידיעה לגבי האם במצב אחר הוא היה מתקשר או לא.