אולי בדרך יקרה לי משהו טוב...

אז הנה אני פה..

אני יודעת שחיכיתם, אך עם זאת מקווה שמישהו אולי יסתכל על מה שאני כותבת פה.

היום היה יום רגיל..לפחות רגיל יחסית לחודשיים פלוס האחרונים..מה שגורר, עייפות הולכת ומצטברת..הולכת ומצטברת...כך כל השבוע עד ליום השביעי..

היום התחיל דיי נחמד רק חבל שאני כבר לא זוכרת איך הוא התחיל, אולי בגלל שכל כך מיהרתי לאיזו הרצאה וירד עלי גשם..זה מוחק לי דברים מהזיכרון..יותר נכון שוטף לי אותם מהראש..

כרגע אפשר לומר שאני דיי לבד, אנשים לא לגמרי מכירים אותי, ולא לגמרי מבינים, ולא לגמרי דואגים, עדיין.

מתי שהוא הם יתחילו לדאוג, זה תמיד קורה.

אני רוצה שדברים יתחילו לזרום בשבילי, לא כמו עוד יום מונוטוני ומשעמם, של כשלונות.

פעם זה היה ככה, עכשיו מרגישה שהכל נסחב ממני.

אני לא מרגישה שהחיים מאכזבים אותי, אלא רק שהם שכחו ממני. ועושים מה שבא להם.

אני משתדלת להביא את החיים למיצוי אך השתדלויות הן לא ערבון לדבר.

מוסיקה כבר לא חודרת לי לראש כמו פעם, רק השירים השקטים..הנוגים והדוקרים ננעצים לי בלב

כדי להזכיר לי שאני כבר לא מה שהייתי פעם, לעת עתה, ושהפעם הזה עוד יחזור. תקווה.

אולי יהיה לי עוד משהו טוב לספר.