אולי בדרך יקרה לי משהו טוב...

רוב נגינות יש וצלילים,
אך שיר הערש שידענו
ושנחבא אל הכלים
רק הוא בסוף נשאר אתנו.
נשאר ושר הניחו לי
הניחו לנו לכולנו.

טוב, לפחות זה מה שחשבתי בתחילת השיעור.

עד שהגעתי הביתה והתפלצתי מהשיעורי בית הלא כ"כ נחמדים.

נקווה שיהיה טוב..

הלוואי שיהיה טוב...

לא קל לי להיות בבית,

אני רוצה למצוא עבודה ולא להיות כאן. לפחות ברוב היום.

ניסיתי להתקבל כסייעת לגן לבינתיים,

אך נראה לי שגם בזה לא צלחה דרכי.

רוב היום אני יושבת ולומדת חומר שלא למדתי עד כה...רק כדי שאוכל לעבור יום אחד -

למשרה של מתכנתת...

כבר חזרתי ואמרתי מיליון פעם בפוסטים שלי..שאני נורא רוצה לצאת לטייל..אבל אין לי כסף.

רציתי לצאת אולי לאיזה דיל..עם חברה..אך לא מצאתי אחת שתוכל לבוא עמי..גם לא לשבוע..גם לא לארבעה ימים..

זה לא קל..להרגיש שהזמן שלי עובר ואני לא עושה כלום.

והכי לא כייף - שיש אנשים שמדברים אליך לא בנחמדות ומתרגזים על כל פיפס שאתה אומר.

במיוחד..כשיורדים עליך ומנסים לפגוע בך בגלל מילה שלא היית צריך לומר ורק בגלל שלא עמדת בניסיון.

תדעו לכם שכמה שהחיים שלי באמת ריקניים כיום, אני לא בן אדם ריק. יש לי הרבה רצון לשנות את זה,

אמנם תמיכה מהצד אין כ"כ, אבל מלמעלה בטוח יש..

אז לרוב מסתגרת בחדר, יוצאת מידי פעם כדי לקבל כמה שתיקות בפנים או כדי ללכת לבנק להפקיד כסף, שמידי פעם טועה בדרך ומגיע לידיי. אני צריכה להודות גם על מה שיש. לפני כמה חודשים לא היה לי כלום..ובינתיים הספקתי "לבזבז" חלק על דברים שרציתי. אז זה לא טיול - ביג דיל, אבל זה כן משהו. וטיול יגיע. אולי עוד חודש אולי עוד חודשיים ואולי עוד שנתיים..

כרגע המצב הריגשי שלי הוא בין אפתיה לבין רגישות יתר. אבל הכל מופנם. גם לאפתיה יש סיבה.

אומנם רדפנו הבלים
אבל הנה הראש הרכנו.
אם כתר הוא נושא או דלי
אין שום הבדל בסוף יישן הוא.

סיפרתי לחברה:

שהייתי בהלוויה של מישהו מבוגר השבוע. מת דיי בפתאומיות.

כולם רק סיפרו עליו כמה שהוא היה צדיק ועל כך שמעולם לא דיבר רע על אף אחד, ושמעולם לא התלונן. בין לבין הדמעות על האובדן המשפחתי, קפצו לי דמעות אחרות מול העיניים. דמעות על עצמי.

בהלוויה שלו גיליתי שמת בי משהו אחר. איך מת בי משהו תמים שמקבל הכל באהבה?

למה אני כזו שתמיד חייבת להתלונן? למה אני לא יכולה להיות נחמדה לאלוקים?

למה כשהוא נותן לי דברים טובים אני מיד שוכחת אותם?

אולי אם הייתי טיפשה עם אוצר מילים של 3 עמודים שנבחרו רנדומלית ממילון אבן שושן המקוצר, אז היה מצחיק לדבר איתי, ולא הייתי כ"כ פופולרית אבל לפחות הייתי מביאה נחת לאלוקים מזה שלא הייתי מרשה לעצמי להתחצף ככה...תחת השמים.. "מתחת לאף" של אלוקים..

נראה לי שעם החכמה - החוצפה מגיעה.

תגידו לי - זה לא עצוב שזה ככה?

ואז אמרתי לחברה שלי:

בהלוויה שלי, אני לא רוצה שאנשים לא ידעו מה להגיד.

אני רוצה שיגידו שגם אני לא דיברתי רע על אף אחד.

אני רוצה שיגידו שגם אני הייתי טובה ותמימה ושקיבלתי הכל באהבה.

יש כאלה שלצערי יגידו שגם אם אתפלל שנים - לא יעזור לי דבר ותמיד אשאר איך שאני.

לצערי..

לא קל..לא קל..

תמיד רציתי להרגיש חופשיה, אבל כרגע..כמה חופשיה שאני...אני בהחלט לא מרגישה ככה.

בוחנים אותי באלף עיניים. אנשים גדולים ממני מייעצים לי בכל רגע שניתן להם. לייעץ תמיד אפשר..אבל מתכנן יש רק אחד..

הדמעות של ההלוויה מלוות אותי עוד מאז, ואני בעיקר חושבת על עצמי, ועל מה שקורה איתי, ועל איך להתמודד עם דברים.

האם להסתגר בחדר כשאיני יוצאת  מהבית זה דבר טוב?

או שכדאי להתחיל עם התמודדות מסוג שונה..? אולי יש משהו שלא ניסיתי...

ברגעים כאלה אני חושבת על אלו שהלכו ואינם..שבוודאי הייתה להם תשובה פשוטה בשבילי.

אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו חידון..והאמת..שאף פעם לא הייתי כ"כ טובה בחידונים..

אז אני רק מבקשת דבר אחד..

מרימה את הראש למעלה ואומרת ל"הוא ששם", קח את הכל אליך..כי באמת קשה לי להתמודד לבד פה למטה.

אני זורקת אליך את החיים שלי מפה...תמצא בשבילי את הדרך לתקן את הדברים..ולשנות..

אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך... והפעם באמת.

נומי דרך בא הקץ,
נומה מלך בא הלץ.
נומו רוח ומפרש,
הירדמו תולדות פרס.
שייכבו את הפנס...
כן, כן, הס..