לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע |
| 5/2010
אני לא יודעת מה אני מרגישה.
אני מקנאה ומתגעגעת ועצובה ופגועה.
זה הכי ברור, שאני עוד פגועה, ולא מצליחה לאחות את הפצע שהוא את.
יש ימים שאני נורא רוצה להתקשר אליך, לבקש ממך שתעזרי לי להבין האם אני עדיין כועסת עליך, האם אני עדיין אוהבת אותך.
לא, זה הכי ברור, שאני עדיין אוהבת אותך.
אבל אני לא חושבת שתעזרי לי. את בטח תרצי שהמילים יבואו ממני, ואלוהים, אני לא מצליחה למצוא את הקול שלי בשום אופן.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך, אבל רק המחשבה על זה גורמת לי להרגיש אשמה, אפילו הפוסט הזה מרגיש לי שגוי ומכוער וכל מה שגרם לקרע בינינו.
אבל אני חייבת להוציא את זה.
ואני כל כך רוצה שתהיי שוב שלי, וגם לא.
עם הזמן, אני יודעת, את תהפכי להיות זיכרון ישן ועצוב של מה-היה-קורה-אילו.
של אנשים שאולי טוב שניתקתי מהחיים שלי, ואולי עשיתי טעות מרה. ואני לא יודעת.
אני אמשיך לשתות את הרעל שלי.
ואני יודעת שלא תגיבי לי פה, ובטח את כבר לא קוראת אותי.
אבל הלוואי וידעתי מה את מרגישה אלי, אם בכלל. האם אני חסרה לך? האם משהו בך מתגעגע אלי? יש בך בכלל איזה חלל שלא יתמלא?
ושוב אני שוגה בהזיות. אני לא חסרה לך. אני לא חושבת שאחסר להרבה אנשים...
בטח, כמו תמיד.
רחוק מהעין רחוק מהלב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כמו ים