ומצד שלישי

היום אחותי רותי, שאנחנו קוראים לה רות-עבור כי כל היום היא מחוברת לנוקיה שלה, התקשרה אלי בדיוק לפני שעליתי על המסלול ובקשה שאשיג לה גלולות כי יש לה חבר חדש ולא נח לה ללכת לגניקולוג לבד כי היא רק בת  14.

נכנסתי להלם. אמרתי לה שאתקשר אליה אחרי שאסיים את העבודה. אבל מה, לא יכולתי להרגע והלכתי על המסלול בתנועות מהירות כמו בעלת חגורת צניעות שהמנעול התלוי משפשף לה בין הירכיים.

כל אותו הזמן חשבתי על אחותי ואיזה פרצוף אמא שלנו היתה עושה אם היא היתה יודעת מה אני עוברת עם הבת הקטנה שלה. המחשבה הזו עשתה לי פרצוף דומה לשלה. בגלל זה, כשהחלפתי שמלה, תפסה אותי מיכל ואמרה לי להדביק חיוך על הפנים, כי על המסלול זה בכלל לא משנה אם אני מוטרדת או אם יש לי מחזור.