אז לפני שאני מתיישבת לנסות להתכונן למתמטיקה פעם ראשונה בחיים שלי
יש בי צורך לכתוב פה
עברה בדיוק שנה
שנה שלמה מאז שסבא שלי נפטר וזה עדיין ממש לא נקלט בי
כי במילא לא ראיתי אותו במשך שנים והוא היה כלא קיים אבל עכשיו כשהוא באמת לא
קיים ואיננו, המציאות פשוט פגעה בי ,רגשות אשמה הציפו אותי לפני שנה, וגם היום.
זה פשוט לא נקלט לי בראש שאני לא אראה אותו יותר הידיעה שהוא איננו עדיין לא נקלטת בי
אני זוכרת הכול בפרטי פרטים איך ביום האהבה התקשרתי לאמא לומר שאני חוזרת מהפרוייקט באונברסיטה
ובדיוק לפני שבאתי להיכנס למעלית היא אמרה לי שהוא נפטר ולא היה לי פשוט מילים לנחם אותה
וכול מה שאמרתי לה היה "OH..." לקח לי כמה שניות לקלוט את המשפט שלה התאפקתי עד שאני וולרה יצאנו
מהמעלית והבניין הוא שאל אותי משהו ואז פשוט לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות
כמה דקות פשוט עמדתי ובכיתי ,וגם כול הדרך הביתה בכיתי הרגשתי כול כך רע.היו בי כול כך הרבה רגשות אשמה
חשבתי איזה צבועה אני שאני בוכה עליו הרי כאשר הוא היה בחיים לא היה אכפת לי ממנו ולא התעניינתי בו בגרוש
למרות שהוא היה סבא נפלא, פשוט המרחק...היו לי יחסים יותר טובים עם הסבא השני וכמה שכואב לי להגיד את זה
העדפתי את הסבא השני יותר הוא היה בשבילי יותר קרוב ומוכר.אבל עכשיו כשהוא לא פה זה פשוט קשה לי
להתמודד עם העובדה ואני מתארת כמה שזה קשה לאמא שלי ואני מרגישה אפילו יותר רע
אמא שלי שכול הזמן שאני קיימת אני רואה איך החיים לא מחייכים אפילו טיפונת לכיוונה
היא לא בנאדם אופטימי אין לה על מה לשמוח והחיים פשוט התאכזרו אליה
ואני הבת האהובה שלה לא עוזרת לה לה בגרוש ורק מסבכת הכול,כמה שהייתי רוצה שהכול יסתדר לה
אבל גם אני וגם היא יודעות שזה בלתי אפשי ואת הנעשה כבר אין להשיב.
זה פשוט יותר מידי בשבילי הכול פשוט נולפ עליי ואני כבר אפילו לא מנסה להתמודד עם זה
אני פשוט מובסת ואין לי לא מוטיבציה ולא רצון לעשות משהו בנידון זה כבר עבר את הגבול וזה כבר פשוט יותר מידי
אני נכנעת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
