כלכך עייף ואין זמן לרחם על עצמי.. אנשים זקוקים לי ואני זקוק לכלכך הרבה
העצמות כואבות לי הראש דופק והלב רועד מפחד חושש שלא ישרוד
הדמעות עוזרות הם מעייפות את העניים רק ככה אני נרדם בלילות האחרונים
הרגשה של חוסר אונים הרגשה של סוף אין לי נחמה מאנשים אז אני מנסה לכתוב
מנסה להסתיר את העצב מנסה להמשיך לחייך אבל זה חזק ממני זה מתפרץ והולך
חושבים שאני משוגע קצת איבדתי את החן התמידי, זה רק בגלל החלל הפנימי הוא בולע את כוחי
היא כבר לא שם כלכך המבט שלה שונה, חיפשתי אותה כשדיברתי איתה ראיתי שברים
ברחתי החוצה כדי שלא תראה אותי בוכה.. חזרתי לאחר זמן עם עניים אדומות ותירוץ שאני קצת חולה
הכל שביר סביבי עכשיו עוגנים שהיו לי נעלמים ואני נשאר מושפע מזרמי החיים
יכול רק לקוות שלא יהיו עוד גלים או שאולי יהיו שישברו כבר את הספינה הזו ואסחף לחוף מבטחים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
