נובמבר. הגיעו הציונים של הפסיכומטרי ואפשר להגיד שאני מרוצה, אפילו שציפיתי ליותר ("סתם פרפקציוניזם, כמו תמיד", אמרה אימא שלי). אני יכולה להתקבל ללמוד כמעט לכל מה שאני רוצה (השאלה היא כמובן השאלה הנצחית: מה אני רוצה) ואפילו למה שאני לא רוצה (פיזיקה, מתמטיקה, נניח) אבל עדיין לא הייתי מתנגדת לציון שאפשר להשוויץ בו. בכל אופן, החלק הכי טוב בעניין הוא שכנראה סיימתי עם זה לתמיד. אמן.


בעניין אחר. מחר בבוקר אני טסה לפולין. אני נוסעת כדי לא לתת לזיכרון לקהות, כי טקסים זה לא מספיק, כי בארץ אני לא מבינה עד כמה הכל היה אמיתי. אני נוסעת בגלל האירוניה שבעובדה שבתדרוכים הבטחוניים האינסופיים (לא להעביר חבילות לדודה בפולין, לא לדבר עם זרים, לא לצאת מהמלון, חולצות מסע - רק בטקסים, וכו') שהעבירו לנו, עדיין חוזרת המילה "נאצים". ובכלל, אני נוסעת כי לא ראיתי את עצמי לא יוצאת למסע הזה.
בכל אופן, מי ייתן ו:

1. לא אתקרר, אחטוף שפעת סלש דלקת ריאות, סלש אלרגיה למשהו אקזוטי שחוטפים רק בחו"ל.
2. לא ייקפא לי התחת. (ותודה לאימא על הציטוט)
3. לא אאבד את המזוודה בשדה תעופה פולני עויין.
4. לא ייגמרו הסוללות במצלמה, המטען של הנגן יעבוד כמו שצריך והאוזניות לא יתקלקלו.
5. לא אשדד על ידי פולנים שיכורים.
6. אחזור בריאה ושלמה ומלאת חוויות. אמן.