אנחנו נוחתים בשדה התעופה השומם למדי בקטוביץ ומחכים שעה עד שיגיעו כל המזוודות. שלי, כמובן, תגיע בין האחרונות. עברנו הכרות זריזה עם פיטר הנהג (שלא מדבר מילה אנגלית), אווה, - סוג של מדריכה, אני לא סגורה על זה - שמדברת אנגלית ואפילו עברית רצוצה ("אין אוכלים מנה חמה באוטובוס!", "בנות - ללחם בשירותים, בנים - ללחם ביער"), ודודו המאבטח שהתעקש לחזור בפעם המאה על התדרוך הבטחוני. אנחנו יוצאים לדרך לכיוון קרקוב. נסיעה של שעתיים. הנוף עירוני בתחילת הדרך וכפרי ברובה. בתים כפריים קלאסיים עם גגות אדומים וחוות קטנות. פסטורליה. האווירה באוטובוס אווירת טיול שנתי מנומנמת (מינוס חצי כיתה והגורמים הבעייתיים, שנשארו בארץ) -בכל זאת, קמנו ב-4 בבוקר. התרגשות נרשמת כשעל חומה בצד הכביש מישהו מבחין בגרפיטי אנטישמי. הממ. כבר לא בדיוק טיול שנתי.



התחלנו בקרקוב. זה חלק ה"לפני" של המסע, מעין "מה היה כאן קודם לפני ש-". הגענו למקום שבו היה פעם הרובע היהודי בקרקוב והתחלנו בבית כנסת מפואר, שנפתח היום רק לקבוצות מבקרים. שופץ לאחרונה על ידי סטודנטים לאומנות ומבפנים נראה כמו חדש.





משם לבית כנסת אחר (הרמ"א), קטן הרבה יותר ומפואר הרבה פחות, שבצמוד אליו בית קברות יהודי.



למרות שהמדריך שלנו התעקש שאין סיכוי, בבית הקברות הסמוך לבית הכנסת יונתן ניסה לאתר את הקבר של הסבא-רבא שלו. ניסיתי לעזור לו אבל כל מה שהיה אפשר לקרוא מהמצבות היה במקרה הטוב חלקי תאריכים עבריים. ט"ז בחשוון, א' בתשרי. השמות? רק מעטים מהם קריאים.



בית הקברות הופצץ במהלך המלחמה ורבות מן המצבות הושחתו כך שלא ניתן היה לשייך אותן לקברים (שחלקם נהרסו גם הם). חומת בית הקברות משובצת היום חלקי מצבות שבורות.



בית הכנסת, כאמור, קרוי על שם הרמ"א, פוסק הלכה חשוב ("אם הייתם בבית ספר דתי לא רק שהייתם יודעים מי הוא, גם הייתם מתרגשים כאן עד דמעות", אמר ינקעל'ה המדריך), ולכן הוא יזכה לקבר מפואר שלא כשאר האדם. על יד קברו עומדת תיבה ממתכת המזמינה את המבקרים לכתוב לרב ז"ל פתקאות, משל היה קברו הכותל המערבי. אחת הבנות החלה מיד בחיפושים קדתחניים אחר עט ונייר.



יצאנו. למרות שאין כאן קהילה יהודית היום, האווירה היהודית נשארה. פסטיבל יהדות מושך אליו אלפי בקיץ, וברחוב אפילו פועלת "בית קפה יהודית, מסעדה" המגישה את מיטב המאכלים מבית אימא. הפולנייה.





התחיל להחשיך. סיימנו את היום בכיכר השילוחים ליד גטו קרקוב. בתור אנדרטה, הוצבו שם כסאות ענקיים ממתכת ושלט המבשר שזוהי תחנת רכבת.



18:00
בדרך למלון ראינו את השער המקורי של המפעל של אוסקר שינדלר (שלא צילמתי, כי היה חשוך מדי וישבתי בצד השני של האוטובוס). הגענו למלון, התלוננו על המעליות ובהינו באובמה על הפלזמה הענקית בלובי. אכלנו, צחקנו, הצטלמנו, התקלחנו, נרדמנו. מחר נוסעים לאושוויץ.