התחלתי לכתוב את הפוסט על אושוויץ פעמיים והפסקתי. עכשיו הוא טיוטה או פוטנציאל לא ממומש, אני לא יכולה להמשיך. זה לא ש"קשה לי" או "הזכרונות מציפים אותי ברגע שאני מסתכלת בתמונה של צריף הילדים", חשוב לי להדגיש, זה לא. ידעתי שהייתי צריכה לכתוב במחברת שלקחתי אתי כמו שידעתי, עוד לפני שיצאנו, שאני לא לא אעשה את זה. רציתי לכתוב - וזה לא שלא היה מה, אבל באוטובוס ראינו סרטים ואכלנו ודיברנו, ולא נוח לכתוב, ושלל תירוצים; בערבים היו שיחות קבוצה וההמולה הרגילה של מזוודות-לובי-חדר-אוכל-מקלחת, ורעש במסדרונות ורעש בחדרים. הייתי עייפה מדי בנוסף לכל (מה שלא הפריע לי ללכת לישון ב-1 במקרה הטוב). אבל שם פשוט לא יכולתי לכתוב. אני יודעת שהייתי צריכה לכתוב. ואם לא, אז עכשיו. למה שלא תכתבי עכשיו, כל עוד את זוכרת? מה יישאר אחר כך אם לא מה שתכתבי. מה עם האנדרטאות. מה עם האבנים בטרבלינקה שאמורות להיות שם לנצח. בסדר, אולי לא נצח. אבל - ביתן עשרים ושבע? חשיבות ההנצחה. אבל מה יישאר לי.

אולי זה בכלל לא רעיון טוב מלכתחילה. אני בכלל לא מצליחה לנסח את מה שאני רוצה להגיד, עם או בלי קשר לפולין. אני קוראת את המשפט הזה ושונאת אותו. פעם יכולתי, או שחשבתי שיכולתי, בכל אופן - משהו השתבש. אין לי בעיה לכתוב דברים כמו "חוסר ההתאמה, לכאורה, בין התוצאות המוצגות באיור 2 לאלה המוצגות באיור 3 עשוי לנבוע מגורם שנוסף בניסוי א' [...]", או "בסיפור הקצר 'האדונית והרוכל' מאת עגנון מאופיינות שתי הדמויות הראשיות באמצעים שונים, כגון מוטיבים חוזרים, אנלוגיות, ניגדוים בדמות עצמה או ניגודים בין דמויות, תיאורי טבע ועוד". בלה בלה בלה. הצלחתי אפילו למלא שני עמודים שלמים בכתב הזערורי שלי במבחן בחיבור. ושלושה חיבורים באנגלית. לא, אין לי בעיה, להפך. ניסוחים קונקרטיים זה אני. אבל יותר מזה? כלום.

(טוב, לפחות זה.)