עוד פוסט מיותר.

לכבוד יום חמישי, הידוע בתור אני-לא-לומדת-בשישי-אבל-זה-עדיין-לא-באמת-סוף-שבוע-אז-באופן-כללי-אני-מתעצלת-לעשות-דברים-שאני-צריכה-לעשות-ובמקום-זה-משעממת-את-עצמי-לדעת, החלטתי לעשות מה שאני עושה תמיד כשאין לי מה לכתוב: לענות על שאלון. סתם, זה לא מה שאני עושה. מה שאני עושה הוא המממ, לא לכתוב כלום, אבל לצורך העניין נניח שכן. בכל אופן, השאלון השבועי של השבוע עוסק - הפתעה - בשאלונים. מחוכם להפליא.

האם את מרבה למלא שאלונים?
אם נניח את ישראבלוג לצד לרגע - עד כמה שאני זוכרת השאלון האחרון שמילאתי היה טופס משוב על הפסיכומטרי. זה היה די משעשע למען האמת. הבחינה הסתיימה וכל מה שרצו הנוכחים בחדר הוא לצאת ממנו כמה שיותר מהר ולמחוק את שלוש השעות האחרונות מזכרונם. אבל למרכז לבחינות-וואטאבר היו תוכניות אחרות. בנוסף לסכום המופקע שהם דורשים עבור ההרשמה, הם מצפים שנואיל בטובנו גם לתת להם משוב. הטופס עצמו היה ארוך להחריד (יחסית, כן? עם כל הכבוד, הרגע סיימתי בחינה של יותר משלוש שעות) וכלל שאלות כמו "עד כמה סייעה לך חוברת ההסברים של המרכז מסולם של 1 עד 5" [אין לי מושג, מעולם לא קיבלתי אותה] או "מה לדעתך ציונן הצפוי בפרק החשיבה הכמותית" [מעט מדי, לצערי]. כשהייתי באמצע מילוי השאלון אחת המשגיחות ראתה לנכון לציין שמי שרוצה יכול ללכת, אבל כרגיל, לא היה לי נעים לצאת. אני לא יודעת מה הפואטנה של הסיפור. נקסט.

כשאת עונה על שאלון, האם את עונה לו ברצינות או מנסה להתחכם ולהכניס תשובות מצחיקות?
אה, זה תלוי בשאלות למען האמת. ע"ע באמצע הרחוב, כשכולם מסתכלים.

האם את ממלאת שאלונים, בעיקר כשאין לך רעיון לפוסט?
ממש Great mind think alike.

האם יצא לך מתישהו לחבר שאלון בעצמך?
מה, אני בת 12 שגילתה את ישראבלוג שלשום? אבל אם כבר, זה רעיון לא רע. למעשה, אני מוכנה לנסות את העניין בזה הרגע. אוקיי:

למה בעצם את עונה על השאלון הזה?
1. כי, ובכן, זה טיפשי לחבר שאלון ולא לענות עליו.
2. כי כאמור, אין לי משהו יותר טוב לעשות. כלומר, שכנעתי את עצמי שאין לי משהו יותר טוב לעשות.
3. כי אני רוצה להעיף את הופסטים הקודמים לארכיון. הנה אמרתי את זה.

מה הצליל האהוב עלייך?
גלוקנשפילים. קסילופונים (גלוקנפשפיל לעניים). פעמוני כנסיה וגיטרה אקוסטית.

מה הצליל השנוא עלייך?
הו, יש המון. ראשית, הצלצלול של השעון המעורר שלי בנייד. זה הולך ככה: קודם מתחיל הרטט. בשלב הזה אני עוד מצליחה לפעמים לשכנע את עצמי שזה חלום רע. לא יכול להיות שכבר בוקר. לא, זה, אה... חלק מהחלום. כיוון שהפלאפון שלי אוהב בילד-אפים מרגשים, הוא מתחיל בווליום חלק ומשם עולה לגבהים שבהם בלתי אפשרי להעמיד פנים שהוא לא שם. בנקודה זו מתחיל מאבק שחוזר על עצמו כל יום: אני לוחצת על 'נודניק', חוזרת לישון, הוא מצלצל שוב וחוזר חלילה.

עוד צלילים שאני שונאת: כשהנגן נכנס מכבה את עצמו במצב שינה, כשעוד לא הורדתי את האוזניות. זה מין קחצץ מגעיל שכזה. הצליל שכל מיני מכשירים עושים כשמקרבים אליהם טלפונים ניידים. הצליל של ווינדוס כשלוחצים על חלון בזמן שיש הודעת שגיאה. הצליל של ווינדוס שמודיע שהדיסק בתפוסה מלאה וכו'. רגע, בעצם זו אותו צליל. הצליל של הודעות במסנג'ר כשיש מוזיקה ברקע. אפרופו מסנג'ר, - הצליל של האייסיקיו ז"ל.

מילים שנואות?
נפש, נשמה ואחיותיהן. גם כי קשקושים רוחניים עושים לי אלרגיה, וגם בגלל הקונוטציות הפרחיות. עוד בעניין: כל מיני מילים כמו ניו וייב ושיאצו, פנג שוואי, קואוצ'ינג, ביטויים פלצניים בנוסח "צמיחה אישית" ו"האני הפנימי" ודומיהם.

מה מוציא אותך מדעתך?
אנשים שלא מודעים לעצמם, בכל המובנים. אנשים חסרי חוש הומור. אה! כן. "האח הגדול".
בנקודה זו של הפוסט אימא קראה לי לבוא למטבח. בדרך ראיתי פרומו של "שבוע סוף". ובו פרודיה על "האח הגדול". אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע. בנימה אופטימית וכו', אני פורשת כאן. בפרק הבא: אסוציאציות בסגנון חופשי א-לה השאלון.