1. לפני כמה ימים, הופיעה בעמוד האחרון של מעריב [או ידיעות, אני לא סגורה על זה], במקום שמוקדש לכתבות ביזאר מרחבי העולם, הופיעה ידיעה על העץ הסרוג של שפרה. טוב, זה לא היה בדיוק נושא הכתבה, אבל כחלק מקשקשת האח הגדול סופר שמהנהלת מוזיאון רמת-גן לאומנות ישראלית פנו להפקת התוכנית בבקשה להציב את העץ במוזיאון. מי אמר שאין תרבות במדינה?

2. שיחה ביני ובין אימא שלי, שלשום: "אימא, את יודעת מה קראתי ב-ynet אתמול? יש ביום שלישי הפגנה בתל אביב." [הכניסו כאן נאום בדבר תרבות הרייטינג, המכנה המשותף הנמוך ביותר, בלה בלה, אין מה לראות בטלוויזיה, הולף ופוחת הדור, הנוער של היום זה כבר לא וכו']. "בואי נלך!" [הסכמה פושרת מצד אימא, ושלל תירוצים. עם מי תלכי איך תחזרי, בלה בלה בלה]. "אבל אי-מא! בגלל אנשים כמוך חושבים שלאף אחד לא אכפת מהמצב של התרבות בארץ." -"בשביל מה את צריכה ללכת לשם בשביל לתמוך ברעיון? את לא יכולה פשוט לשלוח SMS?"*. נו. ההורים בימינו.

* להגנתה יש לציין שבאמת לא היה לי איך להגיע. או לחזור. יש לציין שאימא היאהראשונה לכבות את הטלוויזיה בכל פעם שמתחיל הזבל התורן.