"סוזנה המנוחה היתה מיליונרית יהודייה מוושינגטון שבעקבות אסון פרטי שפקד אותה עשרים ושלוש שנים קודם לכן הצהירה כי נולדה מחדש לאחר תהליך אבל נוקב וממושך, וסיפרה כי למדה להעריך את קדושת החיים ואת הצורך להוקיר כל רגע, יהא הדל והתפל ביותר למראית עין. תובנותיה השחוקות אודות ערך החיים לא הרשימו אף אדם שחווה אובדן מסוג כלשהו, אך יוזמתה המקורית הצליחה להפתיע רבים וטובים. ב-1980 הסירה את הלוט מעל ספריית האוטוביוגרפיות הראשונה בהיסטוריה במונטסורה, עיירה קטנה בטקסס שמנתה 2,400 תושבים. האישה הזעירה עמדה על במה מאולתרת בכניסה לבניין השגרתי, ובנאום חוצב להבות שטחה באוזני המונטוסורים את משנתה החריגה:

"ברוכים הבאים לספריית האוטוביוגרפיות. כפי שתיווכחו לדעת, אין זו ספריה רגילה. כל הספרים פה ריקים, הדפים עירומים, אפילו הכריכות לא נושאות את שם ביצירה או היוצר. מילה אחת עדיין לא נכתבה, הדיו עדיין טרי בעטים, העפרונות מחודדים, המחקים נקיים והמחדדים רק מחכים לראשון שיעז. אסביר לכם בקצרה את הרעיון מאחורי המקום הזה: יכולתי להקים ספריית ביוגרפיות מהסוג השכיח, כולכם יכולתם להגיע ולשאול ספרים המתעדים את חייהן של הדמויות הציבוריות או הפרטיות שהטביעו את חותמן על העולם, מאוסקר הנשגב עד אדולף הנתעב. כשחשבתי על משמעות הביגרפיות הבנתי לפתע את חוסר ההגינות במושג – כל האנשים המפורסמים האלה התפרסמו בזכות יצירותיהם, הריסותיהם, כיבושיהם, המצאותיהם וכו', כלומר חייהם כבר קיבלו משנה תוקף, משמעות אוניברסלית אם תרצו. וכשנכתבו הביוגרפיות שלהם הפכו אותם מעשיהם לבעלי זכות כניסה בלעדית לפנתיאון האלמוות. מכאן משתמע שאם כתבת אוטוביוגרפיה, חייך שווים המון, אחרת לא היית הופך אותם לנחלת הכלל. מה שמקומם אותי נעוץ בהפך המוחלט:האם חייו של אדם שלא כתב אוטוביוגרפיה אינם שווים מאומה, ואין להם אותה הזכות המיוחדת להישמר בזיכרון הדורות הבאים? האם קיימים חיים שערכם גדול יותר מערכם של חיים אחרים? האם בטהובן המלחין שווה יותר מג'ון הסנדלר? האם ביער העד של האנושות חלקנו מכים שורשים נצחיים שיתפתחו לעצים גבוהים בעתיד, וחלקנו שורשים ארעיים שעם מותנו ישורשו וייכחדו? אני סבורה שכל אחד ואחד מכם הוא בעל ערך עליון, מהסיבה הפרוזאית שכל אחד ואחד מכם חי! החיים כשלעצמם הם משמעותכם היחידה! לכן אני טוענת שעלינו לעמוד על זכותנו האנושית להישאר בחיים, דהיינו לאפשר לכל הצאצאים וצאצאי הצאצאים לדעת מי היינו ומה עשינו, אף אם היינו אפסים גמורים.

אני מבקשת מכם לשתף פעולה עם החזון שלי – השאירו אחריכם מעט יותר ממצבות אבנים מתפרקות ותצלומים באלבום המשפחה. הותירו בעקבותיכם את הרוח שנשבה בנשמותיכם, את הנפש שנשמה בקרבכם, את סיפורי חייכם המרהיבים. הספריה הזאת היא הספריה שלכם! כתבו את חייכם כמו שתבתם את הביוגרפיה שלה ציפה העולם כולו בציפורניים כסוסות. אני רואה את הבעות פניכם המשתוממות – מה רוצה מאיתנו המטורפת הזאת? חשבו, אנשים יקרים, על הספריה הזאת בעוד חמישים שנה מהיום. הומאז' מפואר לאהבת החיים. רק שוו בנפשם את הזיכרון האדיר שיכילו המדפים. ואנא, הבינו, איני מצפה שתחדלו מעיסוקיכם החשובים ותהפכו את הפרויקט למהות קיומכם. כל שאני מבקשת הוא שעה אחת ביום של כתיבה. לא יותר. וזכרו – אין חיים משעממים. יש חיים בלתי כתובים. כלומר, חיים מתים."

(מתוך "הקטרקט בעיני הרוח" מאת אופיר טושה גפלה, 190-191)