בביתן 27, הביתן הישראלי באושוויץ - חלל מרובע קטן יחסית, וחשוך - אנחנו יושבים על הרצפה הקרה צפופים מאוד. אני יושבת ליד הדלת, כמעט צמודה לקיר אבל לא ממש. אני מושכת את השרוולים של החולצה - כי חולצות מסע תמיד תהיינה במידה L לפחות - ומכסה את האצבעות הקרות-תמידית שלי.

יש שקט, וכשכולם נראחם כאילו מצאו להם סידור ישיבה מתקבל על הדעת, תמר מכחכחת בגרון ואומרת משהו שמתחיל ככל הנראה ב- "טוב, אז שמישהו... יתחיל". אף אחד לא נראה מעוניין במיוחד להיות זה שיתחיל, אבל מישהו בכל זאת מתחיל. בהתחלה יש שלושה-ארבעה שמות, שעדיין זוכרים בעל-פה, אבל אז נשמע רשרוש של דף מקופל שנפתח והרשימה נעשית ארוכה. ואז מישהו עומד מקריא ומקריא שמות מרשימה שלא נגמרת. יש עוד ועוד שמות וגם כשאני חושבת שזהו, לא - זו הייתה רק הםסקה כדי לנשום - והרשימה נמשכת. לא נעים לי לומר, אבל באותו רגע אני חושבת: די, שייגמר כבר. זה מספיק, באמת. אבל זה לא נגמר.

לא נעים לי להסתכל. לעמוד מול כולם ולדבר זה בטח גרוע מספיק גם בלי שמישהו יבהה בך. אז אני נמנעת מלהביט במי שמדבר, או באופן כללי בכל מי שנמצא בחדר. לא נוח לי לשבת ככה. הרגל נרדמת לי כל הזמן ואני מחליפה תנוחת ישיבה. אני מנסה לזוז בתנועה שלא תהיה יותר מדי מורגשת, כדי להשען על הקיר, אבל מישהו יושב שם וחוסם אותי. אני מזיזה את הרגל ומחליפה תנוחה שוב.

בכל רגע קמים אנשים מפינות אקראיות בחדר, נעמדים, מקריאים את השמות שלהם וחוזרים לשבת. בשלב מסויים הכל נשמע לי אותו הדבר ואני מפסיקה להקשיב. אני מורידה את הראש אבל אני לא בוכה. כשאלה קמה היא מתחילה לדבר ואז מפסיקה ומתחילה לבכות. היא מתיישבת ונרגעת קצת וקוראת את הרשימה הארוכה של השמות שאת כולם היא זוכרת בעל פה. כשארז קם עם הרשימה שלו הוא מקדים ומספר שהשמות שבידו אינם בני משפחתו שנספו - לו עצמו אין קשר משפחתי, הוא בכלל, הרי, עיראקי... אבל הוא התנדב בעזרה לניצולי שואה, ואת השמות שלהם הוא מקריא. אני לא מבינה את זה ברגע הראשון, והרשימה שלו ארוכה, אולי הכי ארוכה עד כה - ואז אני קולטת - אלה אנשים חיים. הם כאן. כלומר שם, והם היו כאן, כלומר - שם, והם בכל זאת כאן אחרי הכל.